Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

10

א י ז ו ב ל

בפעם הראשונה מאז השנה האחרונה, איזובל ציפתה לאורח.

היא הייתה עצבנית. היא לא ידעה מה להגיד ואיפה להתחיל. איך להסביר את כל מה שקרה מאז המלחמה. היא עסקה בטיגון ביצה לארוחת הבוקר, אם כי לא הייתה מעט רעבה.

היא חזרה שלוש פעמים לפינת הרחוב מאז שראתה את הילדה בדירתו של דראקו. בתחילה אסרה על עצמה לחזור, אך שלוש פעמים נשברה. היא נשארה כמה דקות בלבד בכל ביקור. כמה דקות לצפות בו, לדעת שהוא בסדר. כמה דקות קצרות, אבל מספיק כדי להקל על מוחה חסר המנוחה.

היא לא הייתה בטוחה מה היא רוצה מדראקו, אבל לעתים קרובות עלה בראשה שזה יהיה הרבה יותר קל אם הוא רק יראה אותה; אם הבחין בה מעצמו. בדרך זו היא לא תצטרך לקבל את ההחלטה בעצמה. אבל הוא נראה כל כך מרוחק, כל כך תקוע בראשו כל הזמן. הוא הביט בה, הביט על פניה, אך מעולם לא ראה אותה.

היא חשבה עליו עם כל מה שעשתה. לאן שהיא הגיעה, כל מה שראתה. כשאמה הייתה לפניה, הוא היה בראש שלה. עכשיו, כשהכינה ארוחת בוקר, מחשבותיה עדיין היו איתו.

קראק, והביצה נפלה מקליפתה, לתוך המחבת הרוחשת. שערו הלבן-בלונדיני של דראקו, הקפוצ'ונים הגדולים שלו.

קראק, והחמאה נפרצה והתזה. עצבותה, שתיקתה.

קראק, וג'יני וויזלי עמדה ליד דלת הכניסה, שיערה האדום מוסתר על ידי חלונות קפואים.

איזובל כיבתה את הכיריים, אצבעות רעדו. היא די גרה עם ג'יני בהוגוורטס; ראתה אותה כל יום במשך חמש שנים. זה היה כמעט מצחיק שהיא כל כך פחדה להתמודד איתה עכשיו.

הדלת חרקה כשפתחה אותה. ג'יני עמדה שם על הפתח, שיערה נושף ברוח. זיעה נצצה על מצחה.

דמעות ננעצו בעיני איזובל. "ג'ין."

עיניה של ג'יני היו נעוצות באיזובל. היא הרימה יד לחזה ואז הפילה אותה שוב. ואז אמרה, בצורה נחרצת למדי; "*חרא קדוש."

איזובל גיחכה. "עכשיו, עכשיו," אמרה. היא הושיטה יד לחבק את ג'יני; כרכה את זרועותיה סביב צווארה. ג'יני רכנה אל החיבוק, אך רק מעט; בנוקשות. כשהיא נסוגה לאחור, ג'יני בהתה בה, עדיין.

איזובל נשפה נשימה. "היכנסי," אמרה ברכות.

ג'יני עקבה אחריה דרך הבית ונכנסה למטבח. היא עמדה ליד השולחן, מביטה אל איזובל.

איזובל תפסה את ידיה ביחד. "לא כמו שאתה כל כך פעורת פה, ג'ין."

ג'יני הנידה בראשה; שברה קשר עין, סוף סוף. "אני לא מאמינה שזו באמת את," אמרה בשקט.

הקשר בבטנה של איזובל נצמד חזק יותר. "שבי, בבקשה," אמרה. ג'יני חייבת. היא פתחה את צעיפה והניחה על הכיסא לצידה; משכה את מעילה מכתפיה. אבל היא נראתה עדיין לא רגועה. "אני יכולה להציע לך תה?" שאלה איזובל."קפה?"