Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

4

א י ז ו ב ל

איזובל התייצבה עם יד על הקיר כשצעדה בחזרה במסדרון. רגליה הרגישו מתנדנדות.

לאבד גם בעל וגם בת זה אובדן גדול.

היא זכרה שהתעוררה אחרי המלחמה; מרימה עיניים בראש פועם ולב פועל לראות את אמה. את בטוחה עכשיו מותק. עכשיו נהיה בסדר. היא האמינה בזה, אבל מהסיבות הלא נכונות.

היא מצאה את אמה במטבח, פניה הדקות מפוספסות מדמעות.

"אמא."

מצחה של מגי התקמט, אך היא לא הביטה בבתה.

"אמא, דברי איתי. בבקשה."

אין תגובה. איזובל התיישבה מולה. "נתת לכולם לחשוב שאני מתה, לא? הייתי מחוסרת הכרה ואמרת לאנשים שאני מתה." הגוש בגרונה הלך וגדל. "ובגלל זה היינו צריכות לעבור בית, בגלל זה לא יכולנו לצאת הרבה או לספר למישהו שאנחנו כאן."

אמה לא אמרה כלום, אז איזובל המשיכה. "כל הזמן הזה חשבתי שזה למען הבריאות שלנו - חשבתי שאסור לי לראות את החברים שלי, כי להיות לבד יעזור לי להבריא. אבל הם חושבים שאני מתה?" קולה נסדק. "ג'יני, נוויל, לונה - זה מה שהם חושבים?"

אמה סוף סוך מסתכלת אליה. "אני מצטערת, איזובל."

"את חשבת שתוכלי להשאיר אותי כאן לנצח? את חשבת שזה יעזור לי? אמא, הייתי כל כך בודדה." דמעות זורמות בעיניי אמה; איזובל הסבה את מבטה בבוז. "אני צריכה אוויר."

היא דחפה את הדלת האחורית, צועדת לגינה. היא צעדה לשם הלוך ושוב מנסה לעבד את כל זה. בכל הזמן שעבר מאז המלחמה, שום דבר לא היה כמו שהיא חשבה שזה. חבריה חשבו שהיא מתה כבר שנה שלמה - הם התאבלו עליה ועיבדו את פטירתה. אולי הם אפילו המשיכו בחיים: חזרו לבית הספר או התחילו לעבוד. וכל אותה העת היא הייתה כאן, לא עשתה שום דבר עם עצמה.

הגול בגרונה צמח שוב, אז היא נעצרה ונשכה את שפתה בחוזקה. היא חשבה שהכל נורמלי. שהיה נורמלי לקחת חופשה לריפוי; שהיא תשוב בקרוב לכל מי שהכירה. בשנה האחרונה אמה הפכה לחברתה הטובה ביותר. כמה זמן היא תכננה להמשיך לשקר?

הדלת חרקה מאחוריה. אמה נעה לעברה באיטיות, משחקת בידיה. איזובל הסתובבה.

מדי דיברה בביישנות. "איזובל, את צריכה להבין. כשהמלחמה הסתיימה... לא היה ברור מיד שהדברים עשויים להיות בטוחים שוב. כל כך הרבה אוכלי מוות עדיין היו בחיים - איש לא היה בטוח שהם לא יתקוממו. ואני הפסדתי את אביך, ולדעתי חשבתי שאולי אאבד אותך - ולא יכולתי -" מגי עצרה. "פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. פעלתי באנוכיות, כן - אבל באותה תקופה זה היה נראה ממש טוב לאינטרסים שלך-"

"האינטרס שלי?" איזובל חזרה על עצמו. "אמא, לקחת ממני את חיי."

"היית צריכה להבריא," לחצה מגי. "היית זקוקה לזמן, ובמשך חודשים היית כל כך חלשה, לא היה שום עניין להחזיר אותך לעולם הקוסמים, ועדיין היו אוכלי מוות חופשיים-"