Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

40

א י ז ו ב ל

היא ידעה מיד לאן הוא הולך, וידעה שלא ניתן לראותה שם. ידעה שאם לוסיוס ונרסיסה יתפסו אותה בשטח האחוזה, מה שיוביל לאסון בלתי נמנע, וזה לא היה סיכון שהיא הייתה מוכנה לקחת. להיראות לא הייתה אופציה.

כאשר רגליהם של דראקו ואיזובל מצאו קרקע מוצקה, הם מעדו. הם נפלו יחד על החצץ כשרגליהם עדיין סבוכות.

איזובל הרימה את מבטה, הציצה בדלתות ובחלונות האחוזה. כל האורות בחזית הבית כבו, כל החלונות היו כהים. היא ראתה בזה סימן טוב. כשהביטה לאחור אל דראקו, מצאה את עיניו נעוצות בפניה, נבהלות. הוא התכופף לאחור על המרפקים, הרחק ממנה. "עקבת אחריי."

ליבה הלם. "אתה לא נפגעת?"

הוא לא אמר דבר, והיא סרקה את איבריו בחושך. דם נשפך היכן שפגע באדמה - כפי שהוא נשפך על כפות ידיה, ברכיה - אך נראה כי מדובר במידת הפציעות שלו. היא נשמה נשימה של הקלה. היא הייתה בטוחה שאחת מהן תיחתך שוב.

"אני מצטערת," אמרה. "אנחנו יכולים לחזור בחזרה? או לפחות להתרחק מכאן, במקום בטוח יותר -"

הגבות של דראקו סרוגות. "מי את? מה קורה?"

היא התיישבה והביטה בדם שחלחל דרך חולצתו במרפקיו. היא נמנעה מלפנות אליו. במשך כל הזמן שהכירה אותו, היא הייתה היציבה והמהירה; מעולם לא הסתירה את הבהלה שלה, תמיד דיברה יותר מדי כשהייתה עצבנית. הוא היה רגוע - בין אם זה בטבעו ובין אם לאו, הוא פגש את סערת הרוח שלה בנחת, הציע נחמה בביטחון העצמי שלו. כעת, הבינה, עליה להיות השלווה. הוא היה צריך שהיא תהיה. כשידיה בחיקה אמרה, "אנא חזור איתי בחזרה לחתונה. בבקשה, דראקו."

הוא הביט בה עוד כמה שניות, ואז הניד בראשו, ולבה שקע. "אנחנו יכולים למצוא מקום שקט," אמרה לו. "אפילו, בביתם של הוויזלים. אף אחד לא יפריע לנו."

מבטו של דראקו נצמד לכוכב התלוי בגרונה. "אני לא חושב שאני בסדר," אמר בגסות. "דעתי - משהו לא בסדר. ואני לא רוצה לחזור לכל האנשים האלה כשאני מרגיש ככה."

"מרגיש איך?"

הוא לעס את החלק הפנימי של לחיו לרגע, ואז אמר: "המוח שלי לא מרגיש... שלם. זה מרגיש לא בסדר. אמרתי להורים שלי והם אמרו שזה כלום, אבל זה לא כלום." הוא הניד בראשו, עדיין מסתכל על השרשרת שלה. "זה מרגיש כאילו משהו חסר."

"כמו טשטוש," הציעה בשקט. "כמו חלקים מסוימים במוחך - הזיכרון שלך - צלולים, אך אחרים אינם קיימים כלל."

מבטו נחת לבסוף על מבטה. "כן. כמו טשטוש. וגם אני -" הוא שפשף את הבוהן של הנעל כנגד החצץ - "אני מודע לכך שלבלייז ולאסטוריה אף פעם אין הרבה זמן לבד. אני חושב שיהיה להם טוב לדבר, בלעדיי שם." הוא העביר את ידיו על ברכיו, ואיזובל ראתה שיש לו חתכים על כפות ידיו מהחצץ. "אסטוריה היא הבחורה שאני אמורה להתחתן איתה," אמר. "אני לא בטוח אם אמרתי לך את שמה."