ד ר א ק ו
דראקו רץ שוב.
הוא שזר בתוך המוני לונדון ומחוצה לו, נע במהירות; נשימתו הכבדה משאירה אחריו שובל דק של ערפל באוויר הקר. הולכי הרגל היו ארוזים בשכבות לבוש עבות, אך דראקו לבש לא יותר מכנסיים קצרים וחולצה. אם היה לו קר הוא לא יכול היה להרגיש את זה. הוא לא היה מודע להרבה, למעט רכבות המחשבה הרבות החולפות בראשו, במהירות רבה ובכיוון מועט.
הוא לא ישן. הוא ניסה; הצליח לרדת פעמיים או שלוש, אבל בכל פעם טלטל ער; ישב זקוף עם זיעה הגולשת במצחו ולבו דופק בחזהו. הוא הרגיש כאילו הוא עובר דרך חלום סוריאליסטי, בלתי צפוי ובלתי צפוי לחלוטין, שבו השנה וחצי האחרונות היו סיוט. לאחר הקרב הוא מצא את עצמו ללא מטרה וללא רצונות: שום שם משפחה לחיות בו, שום איזובל יאנג שחברתו לא תוכל להקהות את הכאב לחיות בעולם שבור. עכשיו היא חזרה, אבל הדברים היו כל כך שונים. והוא היה צריך לדרוך בזהירות רבה כדי לוודא שהוא לא מאבד אותה שוב.
עשרים וארבע שעות בלבד עברו מאז שגילה שהיא בחיים. הוא חשב שזה כל כך מצחיק, כל כך טיפשי עד כדי כך שהוא פוגש כלאחר יד בחורה שפעם היה מאוהב בה בבר; התייצבה הזויה ולא מאמינה, רק כדי למצוא אותה מחוץ לדלת הקלחת הרותחת כשראשה בידיה ושיערה בפניה.
הוא ידע מיד שהיא לא זוכרת אותו. עיניה נצצו בהכרה קלה, בפחד וסקרנות.. אבל היא לא הביטה בו כמו פעם. זו הייתה איזובל יאנג, אבל לא איזובל יאנג שלו - לא הילדה שהתייצבה על מפתן בית האחוזה, ותחבה פרחים מאחורי אוזניו באגם הגדול, ומתחה את גופה מעל סדינים כמו כוכב ים. הביטוי שלה, כשראה אותה בקלחת הרותחת, הזכיר את ימי השנה החמישית שלהם; כשבהה מה בכל שיעורי הלימוד וקילל את עצמו על כך שהוא כל כך הסתקרן ממנה.
אבל היא עדיין הייתה בֶּלִי. או לפחות, היא עדיין הייתה איזובל יאנג.
וזה היה הגיוני בעיניו עכשיו. הילדה שהוא היה מאוהב בה לפני המלחמה הייתה מגיעה אליו ישר אם הייתה יכולה. הוא היה בטוח בכך. הדבר היחיד שהסביר את זה שבֶּלִי קיימת זמן כה רב לאחר המלחמה ולא באה למצוא אותו היה שזיכרונותיה ממנו נמחקו. הוא לא ידע איך זה קרה - שהיא לא זוכרת אותו - אבל הוא מצא את עצמו פחות עסוק בסיבה ויותר בכך שהיא חיה, והוא היה מסוגל לראות אותה, לדבר איתה, לגעת בה. כל הדברים שהיו מקובלים בשבילו הוא לא היה יכול לעשות יותר.
כשחזר לבניין הדירה שלו, חולצת הטריקו נצמדה לגופו, ספוגה זיעה קרה. הוא רץ שעה, אולי יותר. הוא לא ידע מה עוד לעשות עם עצמו.
הוא פתח את דלתו, וקילל בקול. אמו ישבה בסלון שלו, מונחת על ספרו כששמלתה השחורה פרוסה סביבה.
דראקו עקב אחריה והשליך את מפתחותיו אל הדלפק במטבח שלו. "לעזאזל, אמא."
נרסיסה קימטה את מצחה. "דראקו, שים לב ללשונך."
YOU ARE READING
Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2
Fanficאהובתי היקרה ביותר, ~ ~החלק השני ל'דראקו היקר,' (חלק 1 בפרופיל שלי) ~לא סיפור שלי אני רק תרגמתי אותו. ~כל הזכויות על הסיפור שמורות ל- @malfoyuh
