Dear Draco, pt.2 - דראקו היקר, חלק.2

24

א י ז ו ב ל

איזובל התבוננה בדראקו מתרחק ממנה, חזרה לדירתו. אורות חג המולד המנצנצים והצבעוניים שהיו תלויים סביב קבלת הפנים של הקדוש מונגו גררו אחריו, נעו מעל שערו כשעזב אותה.

"נתראה מחר," אמר, כתף אחת על קיר הקבלה; ידיים חבויות בכיסי הג'ינס שלו.

נשימתה נעתקה; מאה הצעות על קצה לשונה; בוא איתי, חכה לי, תן ​​לי לישון על הספה שלך הלילה, ולא לבד בבית השקט וחסר הנוחות שלי -

אבל היא לא אמרה את זה, וגם הוא לא. ואז הגיע השעה שבע, והיא נאלצה ללכת. נתראה מחר, דראקו.

מעולם לא היה למשפט הזה משקל כה רב. היא רצתה איתו מאה מחר, אבל אפילו לא הייתה וודאות של אחד.

כשאיזובל הגיעה למחלקה של מגי, מגי ישנה. זו לא הייתה הפתעה, אבל בכל זאת היא חשה בצורת אכזבה. היא ישבה, התבוננה בעליית הנפילה המתמדת של חזה אמה, בעור השבריר והאפור של פניה. דעתה הייתה בקוטג' שעל החוף.

היא לא אמרה לדראקו כמה זה היה מושלם, כמה מדהים - איזה חלום היה לשבת ליד חלון שנשקף אל הים.

זה היה נטוש, כן, אבל כמה קל יכול להיות לבנות מחדש את הקירות, לתקן את הרהיטים ולמצוא חדש מה שאי אפשר לתקן; לנקות ולתקן את זכוכית החלון בהינף שרביט. כמה ביסודיות זה התאים לכל מה שרצתה מבית.

אבל אז, הוא כנראה ידע זאת כבר. הוא הכיר אותה.

היא ישבה לצד אמה במשך שעתיים מלאות, אבל מגי לא התעוררה. היא ישנה בשלווה ובקושי התעוררה.

בתשע עמד איזובל לעזוב, סידרה את הפרחים על שולחן המיטה של ​​אמה והניח נשיקה על לחיה, כשידה הדקה של אמה התכרבלה סביב פרק ​​ידה. "אני לא יכולה לעשות את זה."

איזובל עצרה. "מה זה אמא?"

אבל אמה מלמלה משהו לא קוהרנטי, הפנתה את פניה ואיזובל בהתה בה; לא יכולה לעשות מה -

היא הניחה יד על לחייה של אמה ומיד נרתעה מגי מנגעה, הטילה את ראשה לאחור ופקחה את עיניה ובהתה באיזובל; "אל תפגע בה."

דלת המחלקה נפתחה וקולו של אח נשמע. "נגמרו שעות הביקור."

"חכה," אמרה איזובל ופנתה לאח. "רגע, היא אומרת לי משהו -"

האיש נתן לה מבט חסר סבלנות, אך התרחק, ואיזובל חזרה לאמה -

"לוסיוס."

איזובל קפאה. "מה? אמא, מה לוסיוס עשה?"

שוב, מגי לא הראתה שום אינדיקציה לשמוע את בתה. מוחה של איזובל זינק.

היא צעדה שוב קדימה והניחה יד על כתפה של אמה. "אמא?"

"הם לעולם לא יכולים להיות מאושרים ביחד," לחשה מגי. ואז עיניה התגלגלו לאחור, וגופה התחיל לרעוד.