עד שפגשתי אותו

נמאס לי, פאקינג נמאס לי.

שהגעתי למאחורי הבניין כל כך שמחתי שלא ראיתי אף אחד שם, אפילו כבר לא ראיתי את טום, אז הרשתי לעצמי להתפרק וקרסתי, פיזית לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר, הרגשתי כאילו כל העולם קורס עליי, הרגשתי כל כך לבד, זה היה הרגע שאני הייתי צריכה כדי להשלים עם העובדה שאין לי יותר אף אחד, שמעכשיו זאת רק טליה.
כי אני אף פעם לא אוכל לבטוח בו שוב, אין סיכוי אחרי מה שראיתי.

לפתע הרגשתי חום מוכר על כתפי, הסתובבתי במהירות וראיתי אותו, הוא עמד שם ופשוט הביט בי, הוא היה נראה כל כך מבולבל, הבטתי בו בגועל והדמעות רק התחזקו, אני כל כך שונאת אותו, כל כך.
״טליה מה קרה אני לא מבין?״ הוא שאל ושתקתי, הרכנתי את ראשי והסתכלתי לרצפה, כי אני באמת לא יכולה להסתכל עליו, לא כרגע לפחות, כל פעם שאני מסתכלת עליו אני מדמיינת אותו ואת שיר נמרחים אחד על השני והבחילה חוזרת.

״טליה תדברי איתי״ הוא המשיך וביקש בהתחננות, הלוואי ויכולתי להגיב אבל אני לא יכולה, אני מרגישה שתקוע לי גוש בגרוני שאוסר עליי לדבר אחרת אני אקרוס, אחרת אני לא אוכל לשלוט בעצמי.
״מה לעזאזל קרה שם??, תגידי כבר משהו!״ הוא המשיך וניסיתי להתעלם ממנו אבל לא יכולתי פשוט התפרצתי, הרגשתי שכל הכעס והעצב שהצתברו בתוכי יוצאים בבת אחת
״ מה קרה שם??, מה קרה שם אתה שואל?״ אמרתי בזלזול והוא רק הביט בי בבלבול
״תגיד לי אתה, תגיד זה תחביב חדש שלך לפגוע בי?, זה משהו שאתה אוהב לעשות?״ המשכתי וצעקתי בכל כוחי, הוא רק הביט בי בהלם, הוא כל כך אדיש לפעמים!

״אני לא מבינה למה אתה חושב שזה בסדר לשלוח אותי להביא שתיה כדי שאתה וחברה הכי טובה שלי לשעבר תמרחו אחד על השניה?״ צעקתי והוא המשיך ושתק
״אתה פשוט חתיכת אידיוט שחושב שכל העולם שלו!״ המשכתי וצעקתי בזמן שאני תוקעת אצבע בתוך חזהו
״כל כך אדיש ומטומטם, אני שונאת אותך, אני שונאת אותך,אני שונאת אותך מכל נשמתי, אף פעם לא שנאתי מישהו כל כך״ אמרתי בכעס והתחלתי להרביץ לו באגרופים לחזהו הקשיח ומבטו הפך מבולבל לפגוע, שנאתי את עצמי שגרמתי לו להרגיש ככה, אבל אני לא יכולתי להחזיק את זה יותר זה פאקינג מעייף.

הוא תפס את אגרופי בחוזקה והרחיק אותם מגופו וששחרר התחלתי להתרחק ופשוט התחלתי ללכת שלפתע אני שומעת את קולו
״את יודעת מה, נמאס לי, נמאס לי כל הזמן לדאוג לך, נמאס לי כל הזמן לחיות תחת הדרמות שלך, דיי!״ הוא צעק וניסיתי להתעלם ופשוט המשכתי ללכת בזמן שהדמעות שבקושי יוצאות שורפות את עיניי הנפוחות

״כן, את יודעת מה תמשיכי לברוח זה מה שאת הכי טובה בו נכון?, מהרגע הראשון שהכרנו את ברחת והשארת אותי להתמודד עם כל החרא בעצמי״ הוא אמר בזלזול ופשוט נעצרתי קפאתי ולא חשבתי לשניה, הסתובבתי והתקדמתי לעברו במהירות וסטרתי לו, בכל כוחי מה שהשתוקקתי לעשות מאותו הרגע שראיתי אותו.

ראשו היה מוסט הצידה והוא החל לצחקק מעט בזלזול ״זהו טוב לך?, כיף לך להכאיב לי?, כיף לך להוציא את העצבים שלך עליי או שאת רוצה להמשיך?״ הוא שאל והסתכל לעיניי, מה עובר עליו, אלוהים.
החלטתי לקחת נשימה והתרחקתי אני לא יודעת לאין ללכת, אני לא יכולה לחזור הביתה בשום צורה, ובטח לא לאמא שלי.