עד שפגשתי אותו

איך ממשיכים מכאן?

טובב, תקשיבו אני פשוט לא יכולתי להפסיק לכתוב, הפרק הזה ארוך מאוד, אבל הוא גם מאוד חשוב לסיפור מקווה שתהנו,אוהבת מלא❤️
—————————————————————-
התעוררתי ופתאום הכל היה נראה שונה, כל מה שחשבתי שהיה פעם כל כך חם ואוהב היה נראה כל כך קר ומפחיד.
הצד של טום שבדך כלל תמיד חם היה קר, תחושת הבדידות הכתה בי, כל תא בגופי השתוקק לנשיקה מנחמת וחמה, לחיבוק חם ואוהב, לא שקט כואב ומייסר.
הוא כבר הלך, כל מה שרציתי זה היה שישאר אבל הוא הלך.
לא הספקנו לדבר על הכל, לא הספקתי לצעוק עליו ולהגיד לו כמה הוא יצא דפוק, כמה שהוא הרס הכל, כמה שאני אוהבת אותו, כמה שאני רוצה שינשק אותו הכי חזק שהוא יכול, כמה שאני שונאת אותו, לא הספקתי לעשות כלום.

קמתי מהמיטה בעייפות והתקדמתי לעבר חדר האמבטיה בחוסר רצון, לא היה לי כול לכלום, רציתי להשאר במיטה ולא לצאת לעולם.
צחצחתי את שיניי ושטפתי את פניי, נראתי זוועה עיניי נפוחות ואדומות שיערי מבולגן, והפיג׳מה שהייתה על גופי התלכלכה, החלטתי להכנס למקלחת למרות שלא היו בי שום כוחות.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי למתחת המים החמים, המים ליטפו אותי ונתנו בי טיפה של נחמה, טיפה של תקווה.
לאחר משהו כמו שעה יצאתי מהמקלחת התעטפתי במגבת והתקדמתי בחזרה לעבר חדר השינה, אפילו לא טרחתי לשים עליי בגדים לא היה לי שום רצון להמשיך לנסות ולהתאמץ רציתי לחזור למתחת לסדינים הלבנים ולבכות, להוציא הכל, להוציא את כל מה שאין לי.

הורדתי מעליי את המגבת הלבנה שעטפה את גופי ונכנסתי למיטה, קברתי את כל גופי בשמיכה והתחפרתי במזרון, בתקווה שאני לעולם לא יצא משם, עצמתי את עיניי בעייפות וניסיתי לשקוע בשינה אבל לא הצלחתי, המוח שלי לא הפסיק לעבוד, חשבתי וחשבתי, לא משנה כמה אני רוצה רק רגע של שקט אני לא מצליחה לקבל אותו.
לפתע קפצתי מעט מרעש חזק של טריקת דלת ואור שנגלה לעיניי, פתחתי את עיניי בעייפות וראיתי אותו, ראיתי את דמותו השחורה והמטושטשת שבצבצה מבעד לדלת החדר, התרוממתי מעט ופתאום קלטתי שאני לא לובשת כלום אז כיסיתי את גופי בעזרת השמיכה הלבנה
״אה, א-, סליחה אני אצא, חשבתי שכדי שנדבר״ הוא מילמל שראה את גופי, לא התנגדתי ונתתי לו לצאת לבשתי על גופי הלבשה תחתונה וחולצת טריקו שהייתה בארוני והגיע עד לסוף ירכיי, כמו שמלה.

יצאתי לכיוון המטבח והבחנתי בו יושב על הספה ומשחק עם שיערו מתוך לחץ, תמיד הוא היה עושה את זה שהוא היה לחוץ, ככה גם ידעתי שמשהו עובר עליו.
״טום?״ שאלתי בכדי לתפוס את צומת ליבו, הוא מיהר להביט בעיניי וראיתי שעיניו היו נפוחות ואדומות מעט, הוא בכה?, אני לא יכולה לסבול את ההרגשה שאני גרמתי לו לבכות, כל מה שאני רוצה לעשות זה רק לחבק אותו ולהגיד לו שאני פה, אני רוצה להבטיח לו שאני לא עוזבת, אבל אני פשוט לא יכולה.
לא משנה מה אני מרגישה זה פשוט מעייף כל כך לקום כל בוקר ופשוט להתעלם ממליון ואחת דברים ולהמשיך הלאה, בשלב הזה אני מרגישה ששנינו לא יודעים מה הולך לקרות אני יודעת שאני אוהבת אותו, והוא הדבר הכי חשוב שיש לי בעולם, באמת.
אבל זה מספיק?, זה שווה בשביל להילחם?, אני יודעת ששנינו גורמים אחד לשני אושר, אבל זה כל מה שצריך בזוגיות?.