עד שפגשתי אותו

איתו

ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק❤️

לאחר כמה דקות שטום אוחז בי הוא הרים אותי למקלחת ועזר לי להתקלח, הוא שטף את גופי החלש ודאג לי לבגדים נקיים, לא יכולנו עוד לצאת מפה, הרגשתי שאולי הייתי צריכה לסלוח לשיר, אולי זה לא הגיע לה.
אבל היא התנהגה אליי כמו זבל, היא מעולם לא הייתה חברה אמיתית.

״מלאך שלי הכל בסדר?״ הוא שאל בדאגה בזמן שהרים אותי בסגנון כלה, לא עניתי, הוא הלביש אותי בחולצה לבנה שלו ולקח אותי לכיוון המיטה, הייתי עייפה מידי בכדי לענות לו, הרגשתי שכל כוחי כבר נעלם, למה אני נותת לה להשפיע עליי ככה?, איך אני מצליחה לשכוח מישהי שהייתה כל כך חשובה לי, היא הייתה הבן אדם היחיד שהבין אותי לפני טום.

תמיד סמכתי עליה, אבל משהו השתנה בה, לא הבנתי למה היא הפכה לכועסת כל כך, למה אני הייתי צריכה לספוג את כל הכעס המיותר שלה, למה זה הגיע לי?
החור שבליבי לא נסגר לא משנה כמה דמעות יורדות מעיניי, זה עדיין כואב, איך אני אוכל לשכוח הכל?

טום השכיב אותי על המזרון הרך והקר ולאחר כמה שניות הוא מיהר להצטרף, הוא הבין שאני לא יכולה לדבר, הוא הצליח לדבר איתי גם בלי מילים, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, הוא מתקשר איתי דרך עיניו, אני יכולה להרגיש ולהבין על מה הוא חושב, הכל נראה כל כך ברור אך כל כך מעורפל.
״מלאך אני דואג לך״ טום אמר בכנות ומשך אותי אליו אפילו יותר, הרגשתי קצת יותר טוב שאני קרובה אל טום אבל עדיין החור שנוצר בחזי לא נסגר.

קברתי את פניי בתוך חזהו וניסיתי להירגע ״אל תדאג״ אמרתי בשקט וניסיתי שקולי יהיה יציב אך נכשלתי ובמקום זה קולי היה צרוד ושבור
״איך אני יכול לא לדאוג?״ הוא שאל ולא ידעתי איך לענות, הוא צודק. הוא ליטף את שיערי והצמיד את ראשו לראשי, ״אני לא רוצה שתדאג לי״ אמרתי בכנות אני לא יכולה לחשוב שאני מדאיגה אותו.
״מלאך שלי אם לא אני אז מי?״ הוא שאל והדביקתי נשיקה קטנה לשפתיו

״מה היא אמרה?, למה את ככה אני לא יכול לסבול לראות אותך במצב הזה״ הוא אמר לאחר כמה שניות של שקט, ״היא רק רצתה לדבר״ אמרתי בשקט וניסיתי להעביר נושא אבל הוא לא עזב את זה.
״על מה?״ הוא שאל
״על הכל״ אמרתי בתשובה מעורפלת אך הוא הבין
״את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל?״ הוא שאל
״אני יודעת״ אמרתי והצמדתי את שפתינו שוב

״טום״ קראתי לו והוא הביט בי ועינינו נפגשו, עיניו החומות והנוצצות בהקו כאילו דמעות עומדות בעיניו אך הוא לא מאפשר להן לצאת, שקעתי אל תוך העולם שלו, הצבע החום הפנט אותי ולרגע שכחתי מה רציתי לומר אבל מיהרתי לחזור למציאות הקרה והכואבת.

״אפשר ללכת מכאן?״ שאלתי בעייפות והוא הנהן כמבין והרים אותי על זרועותיו בסגנון כלה, הוא סחב אותי עד האוטו ומידי פעם עיניו סרקו את גופי שעטוף בחולצתו הלבנה, החולצה התרוממה אבל הוא עטף אותי בזרועותיו מיד ודאג לשמור על עורי החשוף.
נכנסנו לאוטו, התיישבתי ליד מושב הנהג והסטתי את מבטי לפני שעיניי פגשו את עיניו, הבטתי אל עבר החלון וניסיתי לשמור על הדמעות שלא יברחו ללא הצלחה, הדמעות הארורות האלה יצאו לאט בייסורים, ניסיתי לשמור על היבבות ועל נשימותיי כדי לא להדאיג את טום יותר.