עד שפגשתי אותו

האולטרסאונד

**ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות שלי😍

שבועיים כבר עברו, היום זה יום הבדיקה, היום שאני מפחדת ממנו, הראש שלי לא מפסיק לעבוד ומילון תרחישים עולים בראשי, אני חייבת לדעת שהכל בסדר, שהוא נושם, שהתינוק שלי יהיה בסדר, באמת, עכשיו זה הזמן שלי לדעת את זה, אני צריכה את התשובה הזאת.
במזל טום יהיה לידי, כרגע אני צריכה אותו כל כך, הלב שלי פועם במהירות והפחד לא עוזב אותי אפילו לא לשניה, אבל הכל יהיה בסדר, אני בטוחה.

״את מוכנה?״ הוא שאל בזמן שהתקדמנו לעבר האוטו, ״נראה לי״ אמרתי בחשש והוא חייך חיוך מנחם ״הכל יהיה בסדר״ הוא אמר, אני מקווה.
נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע, הבטתי מחוץ לחלון והתחננתי, התחננתי שנעבור את זה, טום הניח את ידו על ירכיי וליטף כנחמה ״אל תלחצי סתם״ הוא אמר ״אני לא שולטת בזה״ מילמלתי את מחשבותיי, הלוואי והייתי שולטת בזה, שהייתי פשוט מכבה את זה כמו מתג, פשוט בום, והכל נכבה, כל מחשבה רעה נעלמת, כל לחץ, כל עצב, הכל פשוט נעלם כלא היה.
אבל זה לא ככה, החיים דפוקים, אבל צריך לדעת להתמודד איתם מה שנכשלתי בו במשך הרבה זמן, אבל הבטחתי לעצמי לנסות, אני אנסה להיות אופטימית, לסמוך על עצמי.

האוטו נעצר ליד בית החולים וטום שלח לי מבט דואג, כמה שהוא מנסה להסתיר את זה אני יודעת שהוא לחוץ, שהוא דואג, מתחת לכל החומות שלו, החומות שהוא מנסה לבנות בשביל להיראות חזק, אבל אני יודעת שמבפנים הוא מת מפחד וזה בסדר, לפחות אנחנו ביחד בזה.
יצאנו מהאוטו והתקדמנו לכיוון הכניסה, הלב שלי פעם במהירות והרגשתי את נשימותיי נהפכות לכבדות יותר, טום שם לב לכך והצמיד אותי אל גופו, הוא החזיק בי חזק ושמר שלא אפול.

נכנסנו לבית החולים וניגשנו לקבלה, הייתה שם אישה בערך בשנות ה40 לחיה, ״היי יש לנו תור לאולטרסאונד״ טום אמר לאותו האישה והיא הנהנה בחיוך ורשמה משהו במחשב ״רק מה השם שנקבע עליו התור?״ היא שאלה ״טום זוהר״ הוא אמר ״ואני מניחה שאת זאת שנבדקת?״ היא פנתה אליי וניסיתי לדבר אבל הגוש שבגרוני מנע ממני, אז פשוט הנהנתי בחיוך מזוייף, ״ומה השם שלך?״ היא שאלה ״א-״ התחלתי לומר אבל לא הצלחתי טום הבין ומיהר לענות ״טליה צור״ הוא אמר והצמיד אותי אליו אפילו יותר, אלוהים תודה שהוא פה, מה הייתי עושה אם הייתי בלעדיו.

״אוקיי חמודים, תשבו בבקשה ונקרא לכם שיהיה תורכם״ היא אמרה בהבנה וטום הנהן, הוא הוביל אותי לכיוון הספסלים ושנינו התיישבנו, אני שונאת לחכות, במיוחד במשהו כזה, אני כבר לא אוכל לעמוד במתח הזה, אני חייבת לדעת.
אחרי בערך רבע שעה של המתנה מעייפת ומלחיצה, כל סוף הרופא קרא לנו, טום נעמד ראשון והושיט לי את ידו, הרגשתי כאילו עוד שניה הלב שלי יוצא מהמקום, אלוהים רק שהוא יהיה בסדר.