״רגע״ התחנן.
"פאק, אני מצטער! תן לי להתנצל!״ מלמל בפאניקה והרים את ידיו.
המילים שלו הפכו לרעש מטריד בראשיי, אני לא אסבול את זה שמשקרים לי.
החיילים שלי אמורים להגן על אחיי, זה העבודה הדפוקה שלהם.
הנחתי סיגריה בין שיניי ואת אצבעותיי על ההדק אך לפני ש...
״את מגנה על החרא הזה? מה אמא שלך הייתה אומרת על זה שאת לא בצד של אביך?״ שאל אבא דמעות ממלאות את עיניו וריאותיי מתקשות לנשום, אמא?
״על איזה צד של אבא מדובר? על הצד שהיה יוצא לשתות בלילות ומשאיר את הבנות שלו בבית ענק מלא בחיילים לא מרוסנים?
על האבא שהיה מזיין נשים ונותן לבנות שלו לשמוע את זה? הייתי שמה לגולייט כאשר היא ישנה אטומי אוזניים מזויינים!
לעולם ובחיים שלי לא התלוננתי על האבא שאתה!
מלאתי את התפקידים של אמא ובחיים לא בכיתי על כך, כל שנה הלכתי לבקר אותה ודאגתי שאתם ביום הזה לא תהיו עצובים לרגע! אבל מה איתי אבא?
אני לא יכולה להיות מאושרת?!
אם אמא הייתה כאן היא הייתה צועקת.
היא הייתה צוחקת.
היא הייתה אומרת לך ״עזוב את הילדות שלך, תן להן לחיות את החיים שלהן, תצפה מהצד ותשגיח שהכל מתנהל כפי שמתנהל בחלומות שלהן.״ כך הייתה אומרת! כי ברגע שהיא הייתה צריכה להגן עלייך היא הגנה!״ התנשמתי והרגשתי את נשמותיו של ניקולאס על עורפיי.
ידו של אבי נשמטה והאקדח נפל בקול רם על הריצפה, תפסתי את ידו של ניקולאס וצעדתי אל עבר הקומה שלי ושל גולייט.
פתחתי במהירות את הדלת כאשר נשמותיי מואצות.
״ילדת קשת בענן זו את?״ שמעתי את קולה של גוליייט.
״איפה את?״ שאלתי לוחצת בחוזקה את ידו של ניקולאס שמשיב לי לחיצה קלה.
״אני פה!״ צחקה והתעמדה מולנו.
״מה יש לאבא?״
״מה יש לו?״
״הוא כמעט ירה בניקולאס.״
נחירת צחוק נפלטה מפיה של גולייט כאשר שמעה את דבריי.
״למה אף אחד לא קורא לי כשדברים מעניינים קורים?״ שאלה את עצמה והמשיכה לצחוק.
״גולייט, אני מתחתנת עם ניקולאס עוד שבועיים בדיוק!ף.״ קבעתי בכעס, רציתי ללכת מפה כמה שיותר מהר, רציתי לברוח.
פניה התעוותו וכעס התעורר בהם.
״אנחנו הולכים.״ מלמלתי ומשכתי את ניקולאס אחרי לכיוון האוטו.
עיניי היו מלאות דמעות והחזה שלי כאב. למה דיברתי ככה אל אבא.. אני יודעת כמה קשה לו בגלל אמא, הוא מנסה לשכוח וכלום לא עובד.
רציתי שניקולאס יסתכל עלי, רציתי שיגיד שלא קרה כלום או שהכי חשוב שלא נפגענו, אבל השתיקה הזאת, היא הגרועה מכל. עיניו היו ממוקדות בכביש וידיו אחזו בחוזקה בהגה כך שמפרקיי ידו הלבינו.
עלמההואכועס?
עיניו אפילו לא הביטו בי כאשר עצר את המכונית מול הבית של סלנה והוריד אותי.. כאשר סגרתי את דלת הבית שמעתי אותו מסתלק.
כל כך הרבה מחשבות הטרידו את מוחיי, לא ידעתי מה לעשות.
לא רציתי שניקולאס יראה את הצד הזה של המשפחה, לא רציתי שיחשוב שאבי גרוע כי הוא לא. ואני לרגע אחד לא חושבת שמה שאבא עשה היה בסדר, פשוט אני יודעת שקשה לו. הבת שלו הולכת להתחתן עם האדם שהוא שונא והיא אוהבת יותר מכל, שיט. איך נפלתי למלכודת שלו? איך לעזאזל התאהבתי כל כך מהר ברוצח!? במחשבה שניה.. אמא גם התאהבה ברוצח.
הראש שלי כאב ודפיקות חלשות נשמעו מהדלת. קיוויתי שזה ניקולאס. אבל זה לא.
סלנה נכנסה אל תוך הבית כאשר חיוך ענקי מופיע על פניה, אני טועה לעצמי איך בן אדם יכול להיות מאושר כל כך תמיד?
״ציקיטה! *פורקה פנייך עצובות?״ שאלה טון קולה ירד בחדות.
״זה כלום..״ חייכתי קלות וניסיתי לשמור על טון קולי שמח.
״אני אכין לך אוכל?״ שאלה.
״לא תודה.. אני לא רעבה בכלל.״ השבתי בחיוך. ״למעשה אשמח לעזור לך לנקות או לסדר.״ הוספתי, אני גרה כאן כך שלא יזיק שאעזור בעבודות הבית. סלנה עובדת קשה ולעזור לה יהיה מקל.
״נוכל לסדר מעט את החצר, שנים שלא סידרתי אותו.״ מלמלתי קמט קטן הופיע במצחה.
״אוכל לשלוח את אחד החיילים לקנות צבע לדלת ולקירות.״ חייכתי חיוך קטן. בחרתי בכוונה ללכת אל החייל של אבי כיוון שאני מכירה אותו שנים.. החיילים של ניקולאס לא נראים ידידותיים כל כך..
״תוכל ללכת להביא לי צבע לבן? ומעט צבע כחול רויאל?״ חייכתי חיוך מנומס כפי שחונכתי פעם.
״כמובן, חמודה.״ מלמל והסתלק. לא אהבתי שקוראים לי חמודה, אך לא הערתי לו על כך שכינה אותי כך.. זה בסדר.
לאחר כמה דקות הוא חזר עם צבעים וחיוך התנוסס על פניי. הודתי לו וצעדתי אל סלנה.
״קדימה לעבודה.״ מלמלתי.
התחלנו לצבוע את דלת העץ הישנה בכחול ואת החלונות כמובן.. סידרנו מעט את הפרחים ואפילו ניקינו את המדרכה ליד.
הבית מושלם! ק
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
