האובססיה שלי

זואי-פרק 45

עוד פרקק ב110 כוכביםם!

״את ממש לא הולכת לעשות הפלה! זה כבר ילד, הוא גדול״ נהמתי ממש כמו ניקולאס, המחשבה הזאת גרמה לי לאושר מסויים כיוון שהתרגלתי אל סוג החיים שלו.

כשהגעתי למרפאה ושמעתי שהרופאה הולכת לעשות הפלה לגולייט קיבלתי התקף לב קטן, אבל כאשר הבנתי שזה סתם מלכודת לגיימס שברח נשמתי לרווחה.

ועוד לחשוב שניקולאס ידע מזה? מתי הם הספיקו בכלל..

המנגינה מהמסעדה הייתה תקועה בראשי עדיין וזמזמתי אותה בשקט.

״הזומבים.. אני חולה על השיר הזה״ שמעתי קול זר, כאשר הרמתי את ראשי ראיתי גבר בסביבות גיל ה-30 שיערו בלונדיני ועיניו כחולות, הוא היה מוכר לי.
״ואם תעזבי אותי... אני אמות ואצעק ואברח..! טה נה נע.״ הוא התחיל לשיר ואזיז את ידיו בצורה מצחיקה כיאלו מנגן בגיטרה.

צחקתי בחוזקה עד שכאבה לי הבטן מההצגה שעשה מלפניי.

״את מוכרת לי.״ קבע והתיישב לידי.

״לא נראה לי.״ מלמלתי הוא היה מוכר לי גם אבל כרגע לא היה לי את הזמן להתרכז בזה.

״את מכירה את ג׳ולי?״ שאל והרים גבה

״אחותי? גולייט?״

״כן! ידעתי שאת מוכרת לי.. אמ.. זואי!״ מלמל בשמחה וחייך אלי.

״הגענו לשלב שאתה מספר לי מי אתה?״ התחלתי לצחוק מההתלהבות שלו שהזכירה לי ילד קטן.

״תומאס, דה.״ הוא עדיין לא היה מוכר לי וזה עשה לי סבטוחה בראש, לגולייט בחיים לא היה ידידים, ממה שאני זוכרת כל בחור שהתקרב אליה זה נגמר באסון, כשהלכנו אל איזה ספרייה והיא פגשה בחור חמוד ביום שלמחרת גילינו שעזב את העיר בגלל איזו בעיה.

אני עד עכשיו הייתי בטוחה שזה פשוט מקרי אבל כרגע אני בטוחה שמשפחת סטון קשורה לזה, גיימס קשור לזה.

״אני כמעט ובטוחה שאתה טועה״ חייכתי מובכת כיוון שאיני זוכרת מי הוא.

״סנדרה.. זואי סנדרה.״

״השם משפחה שלי יחסית מפורסם״ הגבתי אך הוא ביטל אותי בידו מה שגרם לכוס קפה שלא ראיתי שהייתה בידו להישפך וליצור שלולית.

״פאק! את יכולה לעזור לי להביא מגב, אני כמעט בטוח שיש בחדר שירות בבית חולים הזה.״ קרא ואחז בידיי כדי להקים אותי מהכיסא, הלכנו ביחד אל חדר השירות שנמצא בצד השני של בית החולים, ככל שהתקרבנו אל החדר שירות ככה הופחתו כמות האנשים משמעותית וכאשר הגענו אף אחד לא היה בסביבה.

״נשים קודם.״ פתח את הדלת וייצר לי מעבר, כאשר נכנסנו שמתי לב לכך שהחדר היה חשוך וממזמן לא משומש כיוון שלא היה דבר בחדר, ידיו תפסו אותי בחוזקה ומעיניי זלגו דמעות בלי סיבה.

כאשר יד אחת שלו שיחררה אותי קפצתי על ההזדמנות ואחזתי בידית של הדלת אך ממש לפני שהצלחתי לברוח בד שחור הוצמד לאפיי, ידעתי שהוא מרדים אותי וניסיתי להאבק בתחושה הישנונית שהייתה לי אך לא הצלחתי ונפלתי לשינה עמוקה.

כעבור כמה שעות שנדמו כשניות התעוררתי ריח הבית חולים כבר לא הורח באפיי וריח של עפר נכנס לנחריי.
כאשר ניסיתי לזוז שמתי לב שידיי רגליי ופיי מודבקים ואני בתוך רכב זז.

״ניקולאס לא לימד את הבובה הקטנה שלו להיזהר, אם אני אגיד את האמת ציפיתי לבחורה שונה.. אבל את הרבה יותר טובה.״ מלמל ״תומאס״ ולשונו עברה על שיניו באופן מחליא.
״אל תדאגי מהר מאוד תהפכי להיות הבחירה שלי, חשבתי על לפתות את ניקו בעזרתך ואז לגרום לך לסבול מול עיניו ולהרוג את שניכם אך חשבתי על רעיון טוב יותר.. אהפוך אותך לשלי בכך שאקח את בתולייך מול עינייו לאחר שיחפש אותך שנים על כבי שנים ואהרוג אותו ואתחתן איתך.״

״ממממ..״ מלמלתי בזעם

״אני מניח שאת רוצה להגיד שאני חולני, אני אסכים איתך אם אשמע זאת.״

סובבתי את ראשי במאמץ לראות איפה אנחנו וכמה רחוק.

״אוי.. נערה מסכנה.
ניקו לא יבוא להציל אותך לפחות לא השנה, אנחנו רחוקים מהבית.. מאוד.״ הרטבתי עם לשוני את הדבק של הסלוטייפ סביב שפתיי.

״הוא יתייאש! הוא אפילו לא יבזבז דקה על חיפוש אחריי.״ הצלחתי למלמל בתקווה שיבין אותי וישחרר לפחות את ניקולאס מהחרא הזה.

״אני יודע מה את מנסה לעשות אבל לא ילך לך לפחות לא הפעם, ניקו לא יאבד אותך הוא יעדיף למות.״ מלמל.
״ואני שמח שהצלחת להשתחרר מהסילוטייפ סתם הרגיש לי טיפשי לדבר אל עצמי.״

״זה לא יקרה אתה מדבר שטויות.״

״זה יקרה בדיוק כמו בספרים, הבחור מחפש שנים את הנערה וכאשר הוא מוצא אותה הוא מבין שהתאהבה באחר, נשבר לו הלב כאשר הוא רואה את מעלעליהם והוא מתאבד. אך במקום שיעשה לעצמו סוף טראגי אני יהיה האחד שיעשה אותו.״