האובססיה שלי

זואי- פרק 38

השיר אהוב עלי ברקע💕
לא הגענו למטרה אבל קיבלתי כל כך הרבה הודעות ותגובות שהייתי חייבת (ונודע לאוזניי קוראה שחולה בקורונה)

יאלה פרק הבא 105 כוכבים!!!❤️

״מגיע לך הסבל הזה.״ מלמלתי.

״אני מצטער! בבקשה! תלכי מפה ואשכח לך הכל.״ השיב בפאניקה מוחלטת.
״אני מכיר אותך, את הבת זוג של ניקולאס.. אני מתחנן אלייך, אם יש בך טיפת רחמים.״ הוסיף.
הוא אותי ללא הפאה והאקססוריז המוגזם..

״אל תערב אותו בזה!״ צעקתי וכיוונתי את האקדח אל ראשו, נחושה.
עמדתי לעשות את זה אך לפני ששמתי לב גוף גדול נצמד לגופיי ממאחור, נשימות חמות ננשפו על עור צווארי הרגיש ויד קרירה וגדולה נחה על עיניי במטרה לכסות אותן.

בהלה הציפה אותי וגופי התייצב בהגנה.
קול ירייה נשמע ברקע מה שגרם לגופי לקפוא ולכתפיי להינעל, פחדתי כל כך מהחוסר ידיעה.

עיניי היו חסומות כך שלא ראיתי דבר, מה שהלחיץ אותי יותר, מה אם אחד החיילים שלו נכנס לפה.. מה אם הוא ניסה לירות בי ופיספס.

אך הבל פה חם ננשף אל אוזניי ״אל תבהלי, הרגתי אותו. אני השטן עם הדם בידיים, את המלאך שמנקה אותן״ מלמל הקול שכל-כך אהבתי.

הרגשתי בטוחה והפחד שהציף אותי נעלם, כתפי נרגעו וגופי חזר למצבו הרגיל, האומנם ראשיי עדיין כאב אך ידעתי שהוא ישמור עלי ושכעת אני מוגנת.

לא רציתי להיות שמחה, אבל הייתי.
רציתי לנקום את נקמתו של סמי אבל פחדתי.
פחדתי שהמצפון לא יעזוב אותי.

אחזתי בגופו חזק כל כך, חיבקתי אותו מהלב ומהנשמה, מהשנאה ומהכעס, מהפחד ומהלחץ.

״למה לא אמרת לי?״ היה הדבר היחיד ששאל.
הוא לא שאל למה ברחתי, למה גנבתי אקדח, למה אני לבושה ככה, איך הצלחתי למצוא אותו, איך הצלחתי להתחמק מהשומרים.

״כי ידעתי שתעצור אותי.״ הנחתי את ידיי על פניו כאשר אצבעותיי מלטפות בעדינות את זיפיו.
אולי ניצלתי את זה שהמגע שלי גורם לו להיות פחות קשוח או שאולי ניצלתי את העבודה שלהיות קרובה אליו גורמת לי להרגיש שלמה.
״אני מצטערת שלא אמרתי לך, אבל אני לא מתחרטת על מה שעשיתי.״ השבתי.

פניו ננעלו וידו משכה אותי בחזרה אל רכבו, ידו השניה טלפנה במהירות.

״גיימס אני צריך עכשיו שתמצא מישהו שיפנה ויגרום לרצח של ריאן להיראות כמו תאונה.״  פקד ניקולאס.

״ריאן מת!?״ שמעתי את הזעזוע של קולו מהטלפון.

״אל תשאל שאלות, אני אסביר לך הכל.״ ניתק לו ניקולאס והתניע את הרכב.

נסענו אל כיוון הבית חולים, ידעתי זאת לפי הדרך.
הלב שלי פעם במהירות וחיכיתי לראות את סמי כל כך.

ניקולאס היה שקט ועיניו הביטו אל המרחק.
״אחליף את הבגדים לפני שניכנס אל הבית חולים.״ מלמלתי אך לא קיבלתי דבר חוץ מהימום שקט.

לאחר כמה דקות השקט כבר כאב לי וניסיתי להתנצל
״אני יודעת שהייתי צריכה להגיד לך, טוב?״
אף גם על זה הוא לא ענה.

״הייתי עושה את אותו הדבר אם משהו היה קורה לגיימס או בריאן.״ פלט לפתע.

״ולי? היית עושה את זה בישבילי?״

״הייתי הורג את עצמי.״ השיב בעירעור רב.

״למה?״

״כי לא שמרתי עלייך כראוי.״ מלמל ושלח את ידו אל ידי, עוטף אותה בחמימות.

ירדנו אל הבית חולים אל המקום שאהבתי והערצתי כל חיי, מגיל קטן היה לי חלום להפוך לרופאה אבל כרגע המקום הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש מתה מבפנים.

כתבתי לגולייט:

אני: מה עם סמי? באיזה חדר הוא? מה איתך?

גולייט: כרגע לא יתנו לך להיכנס, מכינים אותו לניתוח.. אני אוהבת אותך מלא, תשארי חזקה ותצמדי לניקולאס, אני הלכתי כיוון שיש לי נושא לטפל בו, אני אחזור ממש עוד מעט.

אני: אוהבת אותך גם, אני אגיע לשם ואודיע לך מה איתו.