האובססיה שלי

ניקולאס- פרק 62

רובכן דילגתן על פרק 60 וקראתן ישר את 61 (כנראה כי הם עלו באותו הזמן) תבדקו בבקשה❤️
יום טוב😍

״איחרת ב-40 שניות.״ נהמתי והושטתי לו קסדה.
נסעתי במהירות והגעתי תוך 2 דקות, אני מניח שהוא לא יעלה איתי יותר על אופנוע או מכונית יותר בחיים, אבל לפחות הוא כאן.

עצרתי את האופנוע וחיכיתי שסנדרה יוריד את הקסדה, אך הוא התמהמה.

״אל תשבור לה את הלב.״ מלמל בשקט קולו סדוק ועייף, הבן זונה מדבר על זה שאני אשבור לבת שלו את הלב? כשהוא שובר לה אותו כל יום מחדש, אך לא העזתי להגיד את המילים האלה בקול רק הנהתי בשקט כאדם מבין וצעדתיי יחד איתו.

נכנסנו אל החופה מהבד האחורי, לא הייתי חסר לאף אחד רק לאדם אחד מיוחד שהסתכל אל עבר השולחנות והכיסאות וחיפש בדאגה.
השיר נרגע והזמר מיהר לרדת מהבמה ולפנות מקום לעומדים עליה, אבא שלה עמד לצידה אך היא עדיין לא הייתה מרוכזת ראשה היה מעופף מכדי להשים לב, היא עדיין חיפשה בקהל.

התקדמתי אליה בצעדים איטיים והתענגתי על יופיה, כף ידי נחתה על המותן שלה והצמידה אותה קרוב אלי, מורידה ממנה את כל המבטים המסרחים של הגברים שעובדים איתי.

״mi hermosa mujer״ (האישה היפה שלי) לחשתי לה באוזן הבל הפה החם שלי גרם לגופה לרעוד, עיניה היפות נפערו מעט וחיוך כובש נחשף לכל אדם המסתכל, עכשיו היא יודעת שאני מבין ספרדית טוב מאוד.

״ mi esposo y solo mio״ (הבעל שלי ורק שלי) החזירה לי בשקט עיניה הקסומות מורידות את מבטן משלי ומתמקדות בשופט שנעמד בינינו מוכן לחתן אותנו.
פאק הגוף שלי מרגיש חלש.
ידעתי איפה אני נמצא, ידעתי שיש באולם הזה רוצחים שכירים, מאומנים וחזקים ציידתי את עצמי בסכין בנעל ואקדח מתחת לחליפה ובכל זאת אני מרגיש חולשה מפחידה, אני נלחם בהרגשה המוזרה שמזדחלת אל הלב שלי ונותן לתחושה פחות מוכרת לחדור עמוק, שמחה.

הוצאתי דף קטן ופשוט מחליפתי והקראתי את הכתוב.
״מעתה תהיי אישתי,
מחויבת לי,
ואני מחויב לך.
אהיה איתך בחולי ובקושי,
ברעב ובכעס.
אהיה אב לילדיך
וסבא לנכדייך
אשמור עלייך בכל עת
ואגן עלייך מכל צרה.
אשאר שלך ואת שלי.
אף אחד לא יניח עלייך
את ידיו חוץ ממני כי אם כן
אקבור אותו חיי
עם חול בפה.
אתן לך כל מה שתבקשי,
גם אם זה יהיה את הירח.
הלב שלי שייך לך, לא לאף
אחת אחרת.״ אמרתי בקול רם ללא כל חרטא.

״כולם יצייתו לאישתי,
כיאלו שהיא אני.
כולם יכבדו אותה,
כיאלו שהיא יותר ממני.
אף אחד לא יתקרב אליה,
חוץ ממני.
אף אחד לא ינשוף, ינשום
לכיוונה אם מתכוון לפגוע בה.
היא שלי.
האור, החושך, האדמה,
השמים, הקור והחום שלי.
כל מה ששלי שלה.
האומנם היא לא מבינה
ולא תבין לעולם את המקצוע שלי
אבל היא הברכה שלי, החיוך
שלה מכוון אותי לדבר הנכון.
אם אדע שמישהו עשה לה משהו
אני לא אתן לו מוות מהיר.״
הרמתי את עיניי והרגשתי את הדם שלי זורם בוורידים, הרגשתי חרא שהשארתי את האדם שחטף אותה חיי, אבל זה מה שהייתי צריך לעשות.
גם אם זה כואב כמו אש ששורפת.