האובססיה שלי

זואי- פרק 18

פרק הבא 55 כוכבים❤️

עדיין לא התחלתי להתרגל לבית של סלנה, עבר שבוע מאז שעזב אותי כאן ניקולאס והימים הם כמו הילוך חוזר.

אני קמה בשעה 5 בבוקר והולכת לאכול ארוחת בוקר עם סלנה לאחרונה אני לא אוכלת הרבה, פשוט אין לי תאבון, בשעה 6 היא יוצאת ולאחר מכן אני לומדת ומנקה את הבית. בשאר הזמן אני נחה וצופה בטלוויזיה, ניקולאס משחרר את סלנה יותר מוקדם כך שהיא חוזרת הביתה בשעה 2, בדרכ אני מכינה לה ארוחת צהריים, אנחנו מדברות מעט ומתעדכנות, אני לא מדברת על ניקולאס וגם היא לא, כך שזה מקל עלי. אחר הצהריים אנחנו אופות ומבשלות ואחרי זה מעבירות כל אחת במקלחת או בחדרנו קוראות ספר או רואות סרט ובערב אוכלות אוכל וחוזרות כל אחת לעניינה, לפעמים אפילו יוצאות לעשות סיבוב סביב הבית עם כמה שומרים מציקים.

אבל היום היה שונה, כיוון שסלנה לא חזרה הביתה בשעה 2, וכבר היה 19:00 בערב, נימאס לי מהכל, ומהטמבל הזה שהחליט שהוא לא צריך אותי יותר, אני לא יכולה לעביר כל יום לבד עד החתונה, אני מרגישה בכלא.

עליתי על מונית ונסעתי לבר של סמי, לבשתי על גופי חולצת בטן שחשפה המון עור וגינס ארוך שישב בצורה מדהימה על גופי, לא עניין אותי יותר ממנו, אני סיימתי.

התיישבתי על הבר והסתכלתי על סמי, אני חושבת שאח של ניקולאס היה שם, בריאן.. כנראה הוא בא לשתות שם, הדמיון בינו לבין ניקולאס לא היה גדול אבל זה היה כואב, הל מזכיר לי את הגבר שהעיף אות לעזאזל.

ביקשתי אלכוהול מהברמן שעבד עם סמי, כי ידעתי שסמי לא יסכים להביא לי לשתות.

"טקילה בשביל האישה היפה שמולי." מלמל וחייך חיוך פלרטטני, מלמלתי תודה ושתיתי בלגימה אחת את הטקילה, כנראה שעשיתי טעות כיוון שסחרחורת וטעם מר תקף אותי, אני לא מרבה לשתות, רק בפעמים שגולייט מכריחה אותי וגם אז אני שותה בכמות קטנה, זה משפיע עלי לא טוב, הרגשתי זרם על הירך, וראיתי הודעה מניקולאס.

ניקולאס: זואי.

זואי: מה? אני מתכוונת מה בעלי החתיך?..

ניקולאס: את שיכורה?

זואי: לא

זואי: טוב אולי אבל קצת.

ניקולאס: איפה את?

זואי: איפה שאני..

ניקולאס: איפה את לעזאזל, אל תעצבני אותי זואי.

זואי: רק שאתה עצבני אכפת לך, אני בבר..

ניקולאס: איזה בר?

זואי: בר עם ברמן חתיך שעושה לי עיניים.

ניקולאס: תגידי למזדיין, שבעלך הולך להוציא לו את העיניים מהמקום, ולתלות את הגופה שלו על שלט חוצות.

ניקולאס: איפה הבר המזדיין?

זואי: טרקלין הרובע.

ניקולאס: אני שם עוד 3 דק', תתרחקי מהבר.

זואי: טוב אבא🙄

הקלדתי וגילגלתי עיניים, פתאום אכפת לו ממני, שיזדיין.

"סמי תן הפסקה, אני אחזור עוד רבע שעה." צעק הברמן אל סמי.

"אין הפסקה, אם תרצה הפסקה זה בחוץ רחוק ממנה." מלמל סמי וחזר לדבר עם בראין.

"אתה מקנא שאני מצליח לתפוס זיון." מילמל הברמן, והתקדם אל עבר סמי, מנסה להראות מאיים, עמדתי להתערב אבל בראין השיג אותי והחזיק את סמי מאחוריו, סמי היה 1.75 בערך לעומת בראין שקיבל גנים דומים לניקולאס שהיה יותר גבוה מבראין והיה 1.90.

הסיטואציה הייתה מוזרה, הברמן היה עם בקבוק זכוכית ועמד מול בראין שמחזיק סכין, ממעט הזמן שיצא לי להכיר את בריאן לא ראיתי אותו עצבני כך, עיניו אדומות ובולטות, והוא מחזיק את סמי מאחוריו, במגננה.

"תרגעו." שמעתי את הקול האוהב עלי נוהם, את הקול שגורם לגוף שלי להידלק, אני לא מסוגלת להסתובב.
הגוף שלי קפא, אני לא מסוגלת להסתכל עליו, ולהרגיש את הכל מהתחלה.

שמתי לב שבריאן וסמי התרחקו והברמן בכלל לא נראה בסביבה.
אך עדיין לא הסתובבתי, גבי הזדקף ועמוד השדרה שלי כאב.

"תעלי לרכב של בריאן, הוא יחזיר אותך לבית של סלנה." קבע, קולו רובוטי וחסר רגישות, הוא זורק אותי, הוא לא רוצה אותי
כל הפעמים שאנשים עזבו אותי, וגרמו לי להרגיש שאני לא מספיקה, הוא עוד אחד מהם.
הרגלתי את עצמי לא להתייחס, להרגיש מספיק טובה, אבל הוא ריסק אותי, והאומץ שלי להסתכל לו לתוך העיניים נעלם.

הלכתי אחרי בריאן בדממה, ועליתי על המכונית שלו, שחנתה בחוץ.

"אני מצטער זואי." מלמל בריאן, כשראה דמעות על פניי, ניגבתי אותן מפני במהירות וחייכתי חיוך קטן.

"זה לא אשמתך בריאן." מלמלתי והשענתי את ראשי על החלון.
"למה לעזאזל יש כל כך הרבה חיילים מאחרינו, ונשקים! הם עם נשקים מכוונים עלינו בריאן." צעקתי בפאניקה.

"תורידי את הראש למטה זואי." מלמל בריאן קולו לחוץ גם כנראה שהתקשר אל ניקולאס, לא שמעתי מה אמר יותר כיוון שקול ירייה פילחה את אוזניי.
עיניי נפקחו.
הירייה הזאת לא נשמעה בראשי.
עורפי הצטמרר.
דמעות זלגו על לחיי ללא שליטה וגופי רעד.
יורים בנו.

לאחר כמה שניות נשמע שקט, והמכונית עצרה.

"תגיד לי שניקולאס בסדר." פקדתי על בריאן ללא בושה.

"אני לא יודע." אמר בריאן מבטו אומר הכל.