האובססיה שלי

זואי- פרק 34

פרק הבא ב100 כוכבים
חשוב, תקראו בבקשה.
לאחרונה מאוד קשה לי לכתוב, יש לי מחסום כתיבה מטורף, אני נאבדת בין השורות ובין המילים וזה קשה
התגובות משמחות אותי ובאמת נותנות לי כיוון לספר.
אז אני אשמח לבקש ממכם/ן לכתוב ביקורת/הערה/מחמאה על הספר, זה יעזור לי מאוד.💕

״סמי הוא.. בבית חולים, הוא מונשם ומו..רדם.״ גולייט הצליחה בקושי להגיד כיוון שהתנשמה.

״מה?״ מלמלתי לא מאמינה למה שאני שומעת, או שבכלל אני מנסה לעכל.

״ריאן (מפרק 23) הוא.. ירה בו, זואי אני לא חושבת שהוא.. ישרוד, כדי לך לבוא, לפחות להיפרד.״ המשיכה קולה רועד והרוק בגרוני מסרב להיבלע.

הפלתי את הטלפון אל הריצפה, קול חזק של זכוכיות מתנפצות נשמע, רגליי הרגישו חלשות ועמידתי כשלה, ברכיי התנגשו בזכוכיות השבורות על הרצפה ודם זלג מברכיי.
״אני לא חווה את זה עוד פעם, אני לא מאבדת עוד בן אדם לעזאזל.״ בכיתי קולי רועד וביטני כואבת.
״בבקשה לא.״ הוספתי קולי חלש יותר.

אני לא מאבדת את סמי, אני לא מאבדת אותו.
הוא המשפחה שלי.

הוא הילד החייכן של השכנים.
הוא האחד ששמר עלי כאשר בכיתי בלילות ופחדתי מהסיוטים, כשאימיי לא הייתה שם כדי לחבק אותי, הוא היה שם עם גלידה וסרטים מצחיקים.
הוא שמר עלי מהילדות.. שהציקו לי בכיתה הוא היה נלחם בישבילי, הוא גזר לי את השיער כי שנאתי את זה שלקחתי אותו מאמא שלי וגזר את שלו גם.
וכאשר רציתי להאריך אותו בחזרה כי הבנתי שזה הנכס שלי הוא היה מורח לי שמן קיק על השיער כדי שיארך.
הוא בא איתי לקנות פדים ובדק איתי בגוגל איך להשים טמפונים.
הוא הסביר לי כמה החיים טובים אם רואים אותם מנקודת מבט כזאת, איך לא ליפול לרגליו של גבר.. או מה זה חתיך אמיתי.
איך לא להתנהל במועדון ואיך לשמור על עצמי מסוטים.
הוא מביא לגולייט כל יום אוכל כי אני לא בבית להכין לה.
הוא שולח לי הודעות מדי פעם כדי לבדוק שאני בסדר.
ומברר עם בריאן שאני מוגנת אצל סלנה

אני הולכת להרוג את המזדיין הזה, אני הולכת להרוג אותו על כך שהתקרב אל המשפחה שלי.
אני הולכת לרצוח אותו, אני הולכת לגרום לו להתחרט על היום שנולד.

קמתי על רגליי וצעדתי ברגליים כושלות אל משרדו של ניקולאס.
ידעתי איפה שם את הנשקים שלו ולא דאגתי מכך שיבוא כיוון שיצא אל דרכו.
הרמתי מהשולחן את החגורה שלו שהיה מחביא מתחת לחולצה כדי להחביא את הנשקים.
הכנסתי סכין ו2 נשקים שחורים אל החגורה.

אני אהרוג את ריאן.

עברתי דרך החלון במטבח, כיוון ששם הכי קרוב לקרקע ואין אף שומר באיזור הזה, צעדתי לכיוון השער מסתכלת אל שלושת השומרים העומדים בשורה.

״גברתי..?״ מלמל אחד מן השומרים שערו בלונדיני מעורב עם לבן ועיניו כחולות, קמטיי זיקנה עוטרים את מצחו וזקן בלונדיני נח על לסתו, הוא נראה המבוגר והאחראי שם.

״זואי.״ תיקנתי וחייכתי חיוך קטן, מרגיש לי כיאלו אני אישה מבוגרת כאשר הוא קורא לי כך.
״ניקולאס נתן לי אישור לצאת.״ קבעתי עיניי לא יורדות מעינייו וחיוכי נשאר על פניי.
זה מרגיש דפוק שאני צריכה לשקר כדי לצאת מהבית הזה.

״אני צריך אישור ממנו.״ השיב ושלף את המכשיר נייד מכיסו.

״אתה יכול להתקשר, הוא בפגישה חשובה עם אחד מהמנהלים, לא ראית שהוא יצא עצבני מן הבית?״ שאלתי גורמת לו להחזיר את הטלפון לכיס.
״תתן לי לצאת, ואגיד לו לחזור אלייך כאשר אני אפגוש אותו.״ הוספתי.

ידו התרוממה מעט וכוונה אל השער.
״תרצי שאבקש הסעה בישבילך?״ שאל ולחץ על לחצן אשר פתח את שער הברזל.

״לא תודה, אסתדר.״ מלמלתי, לא רציתי שימסור לניקולאס מידע על איפה שאני, עד שלא אסיים להרוג את הבן זונה המעפן הזה.

״אני לא יכול..״

״אחותי בחוץ, ניקולאס אמר לה לבוא.״ קטעתי אותו.

אני אשנא את עצמי אם לא אלך לבקר את סמי, אבל אשנא את עצמי יותר אם לא אהרוג את מי שגרם לו להיות משותק למיטה.
אני חושבת מהכעס שלי ואני מקווה לא להתחרט על זה.