הבטתי באבי המומה, מה הוא חושב שהוא עושה?, למה הוא עושה לי את זה?.
"איזבל... הכל יהיה בסדר, את מקסימה. אף אחד לא ישים לב" דנטה לוחש לי. בלעתי את רוקי וסידרתי את השמלה בעצבנות.
הבטתי בבחורים. איש מהם אינו נסיך, כולם לורדים, דוכסים, אולי אפילו מרקיז אחד או שניים אבל בבירור שכולם ממלכתנו.
אלו לא נישואי תועלת. אין צורך בהם פה, איך אני יודעת?
כי לפני שלוש שנים נגמרה המלחמה מול הפורטוגזים, הממלכה יציבה וכל חבלי הארץ מחוברים או במילים אחרות- עת שלום.
אין שום סיבה לשים אותי מול ארבע עשר בחורים מהממלכה שלי שייחזרו... אחריי.
לחיצה חזקה על ידי גרמה לי להתנער, להיזכר איפה אני ומה אני אומרה לייצג. "אבא עוד שניה מסיים את נאום האחדות" דנטה מעדכן אותי.
נאום האחדות הוא נאום שאבי אמר אחרי ניצחונו במלחמה, מאז כל אספה בערך מתחילה בנאום הזה.
"-ולשנים טובות בממלכתנו!" אבי מסיים וכל היושבים מתרוממים ומשתחווים, התרוממתי ודנטה משך אותי במהירות לישיבה.
"בבקשה לא" הוא מתחנן. "אני רוצה שיהיה לך טוב" הוא ממשיך. בלעתי את רוקי והנהנתי
"ובכן, כאמור- הנסיכה איזבל הגיעה לגיל בו היא אמורה להינשא, אני רוצה את ביתי קרוב אליי ולכן זימנתי את כולכם, ארבע עשר הטובים ביותר שבממלכתי, מישהו ממכם מעוניין בידה של ביתי?" אבי שאל וליבי נדם.
השקט היה כל כך רועש, כל כך בטוח בעצמו, כל כך... כואב.
התפללתי בליבי שאלוהים הקפיא את העולם ושלא יהיה את השקט אחרי השאלה הזו.
ידו הרועדת של דנטה הוכיחה שלא.
הם שותקים. הם לא רוצים בי.
אבל בינינו? אני מבינה אותם, מי ירצה נערה פגומה? אפילו שהיא נסיכת ספרד.
התרוממתי מהכיסא כפי שאבי סימן לי אבל רגלי המטופשת גרמה לי למעוד מעט קדימה, בשנייה האחרונה אבי תפס בידי וייצב אותי.
נשמתי בכבדות. זה לא קורה לי, זה לא קורה לי, זה לא קורה לי.
הו, זה קורה. וזה סיוט. אחד. גדול. ומלכותי.
רעדתי וייצבתי את עצמי, מיישרת את השמלה שוב ושוב, בודקת אותה. רק לא להביט בבנים האלו.
"אני מניח שלא שמעתם את השאלה, אז אשאל שוב" קולו של אבי התגלגל באולם, הבושה הציפה אותי
רציתי שאמא אדמה תבוא ותיקח אותי מפה, תקבור אותי במקום רחוק מפה, למשל באירלנד, אולי סקוטלנד? רק שלא אהיה... פה.
"מי מכם מעוניין בידה של ביתי?" אבי שואל ואני לוחצת על ידו.
"אבא... בבקשה, די" לחשתי בלחץ, קולי בקושי נשמע.
"שקט איזבל" הוא נהם בשקט.
"כן... הוא מעלתך" אמרתי והתכווצתי.
השקט תפס צורה, צורת חצי עיגול שהתמקם בחיוך לעגני, צוחק בפני.
גם אם תתני להם את הכתר הם לא ירצו אותך, תפנימי את זה.
את פגומה!. סחורה פגומה!.
רציתי לבכות, המבטים הקרים של הבחורים, החוסר התעניינות... הכל כל כך כאב.
שמטתי את ידו של אבי ורצתי החוצה, ידיי מכסות את עיניי כדי שלא יראו את דמעותיי,
טיק- טיק- טיק- טיק. רצתי, מגושמת להחריד ונסתי אל הדלתות הגדולות של אולם הכס.
אסור לי לבכות, אני צריכה להיות חזקה, למען ספרד, למען הממלכה כולה!.
כמעט הגעתי אל הדלתות, רק עוד כמה מטרים!.
"איזבל!" דנטה צעק אבל זה היה מאוחר מידיי
נפלתי על הרצפה, כתפי השתפשפה וכאב לי, אבל לא כאב לי כמו המבטים והמילים שנזרקו לעברי.
"אמרתי לך!"
"הנה, אתה רואה? מה שמבצבץ מתחת לשמלה?"
"שמעתי שסוס מחץ אותה"
"מי ירצה להתחתן איתה כשיש לה דבר כזה?"
"מסכנה"
די, בבקשה! תפסיקו...
דנטה רץ אליי והתכופף לעברי. "שקט! אף מילה נוספת!" הוא נהם ורטינה לא נלהבת הגיעה מכיסאה של אימי.
המשרתת רצה לעברי באיחור והחליפה את דנטה. "קחי אותי, קחי אותי מפה" לחשתי ברעד.
המשרתת הנהנה ולקחה אותי לעבר הדלת, שקט דממה.
טיק- טיק- טיק-
יצאנו מאולם הכס ואמאיה רצה לעברי. "הוד נסיכותך.." המשרתת השנייה עזבה אותי ופנתה לאחד המסדרונות.
אמאיה תפסה בידי הרועדת. שתקתי אבל היא הבינה את בקשתי האילמת ואחרי חמש דקות הגענו למערכת החדרים שלי, פנינו לחדר השינה ואמאיה נעלה את הדלת אחרי כניסתינו.
ברגע שנשמע הקליק צנחתי על הרצפה בחוסר כוחות ועשיתי את הדבר היחיד שרציתי לעשות
פתחתי את הגומיה, פיזרתי את שערי וזרקתי את הכתר המטופש, אמאיה הורידה ממני את השמלה וטיפלה בי במסירות, החלפתי את בגדיי והיא סרקה את שערי.
"זו לא אשמתך איזבל..." היא אומרת בקול רך
"די" אמרתי את המילה היחידה מאז שברחתי מאולם הכס.. אלוהים איזה בושות!
קמתי מהכיסא, פונה אל המיטה.
טיק- טיק- טיק-
התיישבתי על המיטה בכבדות "תעזרי לי" נאנחתי וביקשתי מאמאיה עזרה,
אמאיה הנהנה ורכנה על ברכיה מולי, מרימה את שולי שמלתי
טיק נשמע ואחריו יצאה הרגל המלאכותית מתחת לשמלתי.
נשכבתי על המיטה ושמתי את הכרית על ראשי.
אז... אני איזבל דה מונטיז'ו, נסיכת ספרד ובעלת רגל אחת.
אז אני אשאל שוב... מי ירצה בדיוק להינשא לי?
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
