אני אמרתי לא!✔︎

פרק 22- מרקו

נקודת מבט- מרקו

"הם חייבים עצירה, הם לא יוכלו להמשיך ככה עוד הרבה זמן, צריך למצוא כפר." תיאו נכנס לאוהל שלי.

רטנתי בתסכול על ההפרעה וסגרתי את המפות. "מי מתעניין?" שאלתי וסידרתי את שערי הארוך חזרה למקומו, מתרומם.

טאק, טאק, טאק..

רגל מעץ, כמו האגדות של שודדי הים הפראיים.

יש הבדל קטן בינינו. אני לא פראי.

אני אדם שקול ומחושב כל עוד לא פוגעים באנשים שחשובים לי.

ואיזבל הייתה חשובה לי. ממש חשובה לי.

כמובן שלא מבחינה רומנטית. אבל היא נתנה לי משהו שאיש לא נתן לי לפני זה, היא נתנה לי את המשפט ששינה את חיי.

"אין אדם שונה, יש אדם שהחברה משנה כדי שיהיה להם יותר מעניין בחיים" היא אמרה בפנים חודרות, מפלחות ואמיתיות.

אני חייב לעזור לה, אני חייב להוציא אותה מידיו של הדה לנאס הזה, זה לא מגיע לה.

אנחנו חונים במקום הזה שלושה ימים, אבל לעזאזל אנחנו צריכים להגיע כבר לספרד, אני מוכרח לספר לאח שלה את מה שקרה עם ליאו, ואני מפחד שהוא יפגע בה יותר.

היא צריכה להיות חופש-

"פולשים! פולשים!!" זעקתו של השומר התורן נשמעה ופעמון ההזעקה צלצל, רצתי כרוח סערה ושלפתי את הקשת ואשפת החיצים.

"איפה?" שעטתי החוצה, רגל העץ שלי מודיעה על נוכחותי לכולם והם רצים אלי.

אל המנהיג של חבורת השוליים, הנוודים, מחוסרי הבית, מעוטי היכולת, העניים.

אבל אנשי הצמרת שכחו להוסיף עלינו עוד דבר אחד. אנחנו משפחה.

"איפה הם?" נהמתי, "קחו את הנשים והילדים לאוהל הגדול, הקבוצה השנייה תשמור עליהם, כמו שהתאמנו!" צעקתי פקודות לכל עבר.

אם יש משהו שלמדתי זה שצריך תמיד להיות מוכן לכל תרחיש. ולמדתי את זה על בשרי שלי.

תוך שלוש דקות הנשים היו עם הילדים המפוחדים בתוך יריעת הבד הגדולה, שמונה גברים סביבם בחרבות וחניתות שלופים

כל נשק שאי פעם מצאנו לקחנו, כל זהב שאי פעם מצאנו לקחנו.

היינו על זמן שאול ואין בידינו מספיק כסף כדי לדאוג לכולם, אנחנו מגורשים ואין לנו בית, אנחנו נודדים ברחבי אירופה ומידי פעם נשארים באותו מקום במשך חודשים, לפעמים גם לשנה או שניים.

אבל כלל ראשון שהונחל בדם שלנו.

אל תסמוך על העשירים.

הם לא סבלו את סבלך, הם לא כאבו את כאבך, הם לא ראו את מה שראית,