עברו עוד שבעה ימים מאז המקרה הזה, ליאו לא נראה בעין... בינתיים.
"זה כמעט.. בסדר" כריסטינה אמרה והבטתי בה בהלם, גופי רועד ונוטף זיעה.
"כמעט?!" קול נשמע מאחוריי. "היא עושה את זה מושלם"
"אל תתערב הוד נסיכותך. אינך מבין ביציבות כלל" כריסטינה נוהמת. נסיך?!
הסתובבתי וראיתי אותו. "ניקו" קראתי בחיוך עייף, עכשיו אני יכולה להשוות בין שני האחים, הם דומים כשתי טיפות מים, אני די בטוחה שבעוד כמה שנים ניקו יראה בדיוק כמו כריסטיאן.
ניקו התקדם לעברי וסימן לכריסטינה ללכת, היא הקשיבה באי רצון אך ריסנה את עצמה. הוא הנסיך שלה.
ניקו עזר לי להתיישב ואפילו הגיש לי כוס מים. "תודה ילד" אמרתי בחיוך ולגמתי ממנה.
"עכשיו אני מבין למה כריסטיאן מדבר עלייך הרבה" הוא אמר וכמעט נחנקתי מהמים.
"מה?" שאלתי, לא מבינה.
חיוך שובב עלה על פניו. "רק לי הוא סיפר, וגם את זה בקושי" הוא מנסה להרגיע, ואז פניו מקדירות. "מה קרה ביניכם?" הוא שאל.
"א- מה יכול- כלומר-" נקטעתי. ילד בן שתיים עשרה גורם לי לסתום.
למרות שזה לא כזה קשה, גם עץ יכול לגרום לי לסתום.
"בשבוע וחצי האחרונים כריסטיאן כמעט לא מדבר, הוא כבוי כולו, כשאני מנסה לדבר איתו עלייך כדי לעשות לו מצב רוח הוא רק מתכווץ יותר ודורש ממני לעזוב את חדרו.." הוא מספר, כואב לו על אחיו, כמו שלי היה כואב על דנטה לו היה במצב שכזה.
"אני.. זה לא התאים" תירצתי, מבטו הביקורתי רומז לי שסנאי יכול לשקר טוב יותר מזה.
"את מדברת על הפרוטזה?" הוא שואל באי הבנה. "כריסטיאן ציין שזה לא אכפת לו"
"זו לא הפרוטזה" אמרתי, אדומה. "הוא נטש אותי" לחשתי, מרגישה מטופשת.
אך ניקולאס צעיר לא צחק עליי. "הוא לא נטש, אל תשכחי שהוא גם נסיך אִיזָה"
"אִיזָה?" שאלתי, חיוך קטן עולה על פניי.
"קיצור של איזבל" הוא מסביר בפשטות. "ואת את מתכוונת לעזוב את אח שלי רק כי הוא היה צריך למלא חובות מלכותיות אז את לא שווה את המאמץ" הוא אמר והתרומם.
"ניקו אני-"
ניקו שלח לי מבט מצמית. "אל תגידי משהו שאת לא מתכוונת אליו איזה" הוא אמר כמעט מתחנן.
בלעתי את רוקי. "אני.. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגביו" אמרתי וצמרמורות עברו בגופי.
"מתי תדעי? עד מתי תשאירי אותו בין שמיים וארץ?" הוא שואל ודמעה נופלת מעיניו. "אני לא מסוגל לראות את אח שלי ככה" הוא אומר.
חיבקתי אותו בשקט, הוא התנתק ממני, מוחא את דמעותיו במהירות ומתיישר, מיישר גם את קפלי חולצתו, חוזר לחזות הנסיכותית שלו.
"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו.
"שיעורי סייף" הוא אמר בחיוך קטן, מתרומם מהכיסא בו ישב. "תצטרפי אליי?" הוא שואל בחיוך שיפיל נסיכות בבוא העת.
"כריסטינ-"
"כריסטינה לא תסרב" הוא אמר. "יש לך אישור מנסיך הכתר" הוא הרגיע אותי.
לא תזיק לי הפוגה קלה, הלכתי עם ניקו אל הארמון, מגיעים לחדר ענק וריק, בצידו יש שורת חרבות סייף, הבטתי סביבי בהתפעלות.
"זה מדהים" לחשתי לניקו, הוא לא ענה והסתובבתי בבלבול. "תשאירי אותי בטווח ראייה, אוקיי איזה?" הוא מגחך, לובש מדים לבנים וקסדה בין ידיו, חרב סיף בידו השנייה
התיישבתי וניקו מחא כף, נכנס לחדר בחור עם חליפה דומה וקסדה על ראשו.
"היכון, הכן- קרב!" ניקו קרא והם החלו להסתייף, מכה משמאל מכה מימין והם נעצרו, מסתכלים עלי.
"נקודה לניקו" אמרתי, בתור צופה אני חייבת לשים לב מי פגע ראשון ולפי זה הוא מקבל את הנקודה. מה שלא ראיתי לא נחשב.
"נקודה לך" אמרתי לבחור השני וכך זה נמשך, הם מסתייפים, נעצרים או שאני עוצרת ומחלקת נקודות.
"מספיק" ניקו אומר ומוריד את הקסדה, מזיע כולו. "איזה, רוצה להחליף אותי?" הוא פונה אליי, מופתעת.
"אני?!" שאלתי. "א- אני לא יודעת להילחם, אני עם פרוטזה, אני-"
נקטעתי על ידי הבחור השני שהתקדם אליי "אל תתני למגבלות שלך להשתלט עלייך, אין בהם שום פסול" הוא אומר.
חשבתי לרגע. מתי תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה?
לא תהייה.
לקחתי את החליפה, לובשת אותה ועושה קוקו מתוח משערי, שמה את הקסדה ומגיעה לזירה.
"זה כמו ריקוד. את פשוט צריכה לרקוד" הבחור מסביר.
לרקוד? זה הכל?. לקחתי חרב מהשורה.
ניקו הסביר לי בכלליות את הכללים, צריך לפגוע במישהו כמה פעמים ואז אתה מנצח.
אני אהיה גרועה בזה.
"הי" אמר הבחור. "המגבלות רק בראש שלך, שחררי אותם" הוא אומר.
הנהנתי. "היכון, הכן- קרב!" ניקו שרק והבחור תקף.
אני הגנתי, אני תמיד מגנה, אני אף פעם לא תוקפת.
זה גם אומר שאני לעולם לא אנצח.
אני חייבת לנצח, לא מנצחים רק עם מגינים.
אבל יש לי בעיה.. הרגל, היא-
"אל תתני למגבלות שלך להשתלט עלייך, אין בהם שום פסול" הוא אומר.
אני יכולה לנצח אותו, אני לא חייבת כל פעם להיות המגן.
אני הלוחמת בעצמי.
הגנה, תקיפה, תקיפה, תקיפה.
"ניצחון לאיזבל" ניקו הכריז בחיוך.
הסתובבתי לבחור שהוריד את הקסדה וקפאתי
"כ- כריסטיאן" אמרתי כמעט בלי קול. לעזאזל יש לי דה זה וו מהפעם הקודמת שזה קרה.
כריסטיאן חייך חיוך עצוב. "הפתעה?"
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
