"ואחת שתיים שלוש ארבע, ואחד שתיים שלוש ואחד שתיים.." כריסטינה אומרת ומלמדת אותי את צעדי הריקוד.
שמאל ימין, אחורה קדימה, קידה ו..
"לא!!" היא עוצרת שוב את הפסנתרן. "לא, לא לא! קדימה, אחורה ואז קידה לא הפוך!" היא מתחרפנת ומתחילה שוב.
נשמתי בכבדות. "אבל הרגל.." ניסיתי לומר.
"את סתם מתרצת! קדימה לעמידה ראשונה, ואחת שתיים שלוש ארבע, ואחד שתיים שלוש ואחד שתיים.. יותר זקוף!, הרימי את היד ומתחי אותה." היא ממשיכה לירות פקודות.
המוזיקה נעצרת ואני מסתובבת במהירות, ליבי הלם בפראות. ולא מהסיבות הנכונות.
"ליא- אדוני..." נשפתי בבהלה, כריסטינה נקשה בידה והפסנתרן נעלם יחד איתה.
בבקשה לא! אני לא רוצה.. אני-
דלת האולם נטרקה והתכווצתי במקומי כשליאו הוא היחיד מלבדי בחדר.
"שבי" הוא פקד בקולו הקר. התיישבתי ליד השולחן כשהוא יושב מולי. ליבו כמעט ברח ממקומו לחפש מקום שקט יותר ממני.
"לא תשאלי מה שלום ארוסך?" ליאו שאל כשמילא לו כוס זכוכית במים מהקנקן הקר.
בלעתי את רוקי. "לא נתת לי הזדמנות" לחשתי בפחד.
"את מתחצפת לארוסך?" הוא מטיח בי.
"ל- לא" אמרתי בבהלה. "אני לא התכוונתי אנ-"
"שתקי אישה" הוא נהם וסתמתי את פי במהירות, נושכת את שפתיי בלחץ.
הוא התרומם כשכוס המים בידו. "שמעתי שלא היית ביום רביעי במקומות שיועדו לך במערכת השעות" הוא אמר, מתחיל לחוג סביבי כמו שעון שמש.
"הייתי חולה" השבתי בקול צרוד ובשקט, נזכרת ברגעים הגנובים של כריסטיאן ושלי.
"במה היית חולה?" הוא חוקר, אוי אלוהים אדירים.
"כ- כאב לי הראש ו-"
הוא דפק את הכוס על השולחן. "אני צריך לדעת משהו?" הוא נוהם
"ל- לא"
"את תמיד חולה ככה? אני צריך לבטל את האירוסין?" הוא תוקף
"לא" לחשתי בפחד. בבקשה כן!!
"אז תסבירי לי למה את פה רק חודשיים וחצי ונפלת למשכב כל כך הרבה פעמים, זה תורשתי?" הוא ממשיך.
"לא, לא" נענעתי בראשי במהירות, מבוהלת כולי. הוא יפגע בי..
"יש מישהו שאת מתראה איתו!"
"לא!!" צעקתי בבהלה.
ליאו הביט בי בנחישות זוועתית. "את משקרת" הוא נוהם.
"א- אני לא" ייבבתי.
הוא התיישב על השולחן, תופס את פניי. "את משקרת לארוסך, זונה קטנה" הוא אומר בקול ארסי ולפתע הרגשתי צריבה על לחיי.
הוא סטר לפניי.
"תראי מה גרמת לי לעשות איזבל! אני לא אלים ואת מוציאה אותי מדעתי!" הוא נוהם בזעם ומכה אותי שוב.
שקרן, שקרן!, שקרן!! שקרן!!!
דמעות גדולות וחמות עמדו בתור לצאת מעיניי, תרסני איזבל. תשמרי על עצמך רק עוד רגע.
אל תתני לו את הניצחון.
"ליאו תפס את פני בכזו עוצמה שאני בטוחה שתשאיר סימנים. "עכשיו תקשיבי לי טוב טוב, כי אני אומר את זה רק פעם אחת. את שלי, את שייכת לי, את רכושי, את אך ורק..." הוא אמר ומצפה ממני להמשיך אותו.
"מה את איזבל?" הוא נוהם ותופס בפני חזק יותר כשלא עניתי.
"ש- שלך" אמרתי ודמעות חנק השתוללו בקרבי. תבלמי איזבל.
"יופי, ילדה טובה" הוא אמר ועזב את פניי, מלטף את שערי כאילו אני הכלבה שלו.
אה רגע. בדיוק הפכתי לכזו.
דפיקה עמומה נשמעה מבחוץ.
"לא להפריע!" ליאו שאג.
הוא פנה אלי בפנים רושפות. "תהיי מוכנה הערב, בסוף שקיעת השמש." הוא פוקד. "תתלבשי הכי טוב שלך" הוא נוהם.
דלת האולם נפתחת וליאו נראה אחוז התפלצות.
"אמרתי לא להפ-" הוא נעצר והתרומם ממני, מושך אותי בחוזקה אחריו לעמידה.
"הוד מעלתך" הוא מלמל בפיזור נפש, המלכה ביאטריס בכבודה ובעצמה.
השטן צוחק מולי היום.
"ליאו יקירי, אשמח לדבר עם ארוסתך לכמה רגעים.. אם זה בסדר מבחינתה כמובן" היא אומרת בחיוך חושף שיניים מושלמות ובוהקות.
הבטתי בהם, שוממה. עד שליאו ניער אותי.
לא! "כן, כמובן הוד מעלתך" אמרתי בחיוך והבטתי במראה שקבועה על הקיר.
אלוהים שבשמיים.
אני לבושה בשמלה פשוטה של אימון, שערי אסוף ברישול ולא מסודר, כולי מזיעה וחיוורת.
אני ממש שונאת את עצמי עכשיו.
"שקיעת השמש" ליאו מלמל לאזני ונעלם.
המלכה החוותה בידה אל גינת הארמון.
התהלכנו בשקט בין הפרחים, בעוד אני מיישרת את קמטי השמלה ואספת את שערי הפרוע.
"הוא משהו מיוחד" היא מפרה את הדממה אחרי נצח.
הרמתי את מבטי אליה, דואגת להתנהג בנימוס הראוי ולא להישיר לה מבט, אחרי הכל- אני לא מוכנה להסתכן בחיי.
"סליחה?" שאלתי, מבולבלת.
"הבחור שלך.. יש בו דברים שקשה לפענח" היא אומרת ומדפדפת באצבעותיה בין הפרחים.
"נראה לא מיוחד כל כך" היא אומרת וקוטפת שושן אדום כדם.
"אבל אני יכולה להבחין בחיבור" היא ממשיכה וקוטפת שושן דומה אך לבן כשלג.
""אני לא מבינה מלכתי" אמרתי באי נוחות.
"אני חושבת שאת מבינה היטב איזבל" היא אומרת ומקדמת לעבר הנחל ששצף בעוז מים שקופים.
השתרכתי אחריה, מנסה להבין לאן היא חותרת.
"תתרחקי מהבן שלי. או שזה יהיה הסוף." היא אומרת ואני קופאת.
היא מפילה את שתי השושנים היפיפיים אל המים והם נעלמים מיד מעיניי. "או שאפיל אותך אל הקבר, יחד עם ספרד כולה."
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
