נ.מ איזבל
"נפגשנו לפני כמה חודשים, הוא ישב עם ניקו ואיתי לארוחת צהריים" אמרתי ואם לא הסיטואציה המפחידה הייתי פורצת בצחוק.
אבל רק עמדו דמעות בעיניי. כריסטיאן בחן אותי בנשימה אצורה, אחרי כמה שניות הוא מחוויר.
"כן.. ארוחת הצהריים, ליד הנחל בשקיעה" הוא מעלה זיכרון לא קיים ומביט בי במבט מוזר, הנהנתי.
"זה אכן היה שם" אמרתי. ליד הנחל, בשקיעה. אז ניפגש.
כריסטיאן הנהן בשקט. "ובכן, יש לי כמה דברים לעשות" הוא אומר וטופח על גבו של ליאו, רצונו להקיא היה ברור ותודה לאל שפניו היו לגבו של ליאו, הוא עלה על גולדי שרציתי כל כך לחבק וללטף ודהר משם, השמש כמעט הגיעה לאמצע השמיים, נותרו לי רק כמה שעות.
ההתמלאתי התרגשות מהולה בחרדה. כריסטיאן שונא אותי, אלוהים אדירים. אי אפשר לשכוח את המילים שלו.
הן חקוקות בסלע, הן צרובות על עורי ומקועקעות על ליבי הדואב.
והכי גרוע בסיפור- שהכל באשמתי.
הבטתי בחלון חדרי, עבר זמן מה מאז כריסטיאן ועוד השמש עומדת כבשעות הצהריים.
"איזבל!" ליאו צעק באזני, קפצתי בבהלה. הוא תפס בידי בחזקה ודחף אותי מחדרי,
איבדתי שיווי משל ונפלתי על הרצפה משתנקת. ליאו טרק את דלת הבית אחריו, מבטו בוער.
אמאייה רצה למבואה והגנה עליי בגופה. "תתרחק ליאו." היא מסננת בשנאה
ליאו בחן אותה והחל לצחוק, מבטו התקדר. "עופי, משרתת עלובה" הוא נוהם.
"ת.ת.ר.ח.ק" היא ממשיכה, לא הבנתי מאיפה האומץ שלה.
ליאו חייך חיוך מסוכן ופנה משם למטבח, אמאייה הסתובבה לעברי, מרימה אותי על רגליי.
ליאו חזר באותו רגע כשסכין של בשר בידיו. "עופי משרתת" הוא שואג.
אמאייה הרימה גבה. "אתה חולה נפש, זו ארוסתך!" היא אומרת בדמעות.
מאיפה הביאו לה את כל האומץ הזה?! אני גם רוצה קצת, רק קצת.
ליאו שיחק עם הסכין. "אם לא תזוזי את תמותי. הפרת פקודה ישירה" הוא נוהם.
"אה כן?, גיבור גדול." היא נוחרת בבוז. קשוחה בעמדתה. "תתעסק עם מישהו בגודל שלך" אמאייה פוקדת. "נגמר שלטון הטרור שלך. אתה תפסיק, עכשיו. תתנהג אליה כמו ארוסתך ובעוד שבוע כמו אישתך." היא דורשת.
ליאו מרים את גבתו. "ומה תעשי אם לא?" הוא שואל.
אמאייה מחייכת בהתרסה. "המשפחה של הנסיכה מגיעה מחר, אתה באמת רוצה להתערב על זה?" היא שואלת.
מחר?!. דיוס מיו*, איך אני עושה את זה?! זה אומר שהחתונה בעוד שלושה ימים!!
התנשמתי בכבדות. לא, לא, לא. אלוהים לא ישנא אותי עד כדי כך, נכון?..
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Lãng mạn"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
