"אוקיי.. מה זה החיוך הזה?" אמאייה שואלת בחשדנות.
"איזה חיוך?" שאלתי, מרגישה כמו שיכורה.
"החיוך הזה" היא אומרת ומגישה לי מראה, אני לא מזהה את מי שעומדת מולי, היא קורנת, מאושרת, מחייכת. היא אני חדשה.
היא האני של כריסטיאן.
"סתם, ראיתי וליטפתי סוס מקרוב, אמרתי בהתחמקות.
אמאייה נאנחה ועזרה לי להיכנס למקלחת. "אני שמחה שאת מתחילה למצוא את עצמך פה, היה לי קשה לראות אותך כבויה" היא מודה.
"אני בסדר" הבטחתי, אני הרבה יותר מבסדר.
הימים עברו במהירות מסחררת, הייתי נפגשת בסתר עם כריסטיאן, יוצאת איתו על גולדי והוא היה הדבר הכי מקסים וטוב שהיה לי בחיי.
"עימדי ביציבה!" כריסטינה נוהמת עליי ומכה בידי קלות בשוט שלה, עברתי ליציבה שלימדה אותי, היא שמה עליי שלוש ספרים בבת אחת, ניסיתי להישאר יציבה, אבל רגלי סירבה לשתף פעולה.
"אני יוצאת לשאוף אוויר" אמרתי.
"את צריכה להישאר פה!," היא אומרת בקול לא מרוצה. בדרך כל אני מפחדת וחוזרת.
לא היום. "אני לא" אמרתי ויצאתי מבין הדלתות.
האוויר הצח של ליכטנשטיין קידם את בואי לגינת הפרחים, התיישבתי ולפתע הרגשתי תזוזה מאחוריי.
"ליאו" לחשתי בבהלה.
ליאו הביט בי לרגע, הוא התיישב לידי ובידו אחוז פרח לבן. "איזבל.. אני מצטער ש.. כלומר, אני מצטער על איך שהתנהגתי" הוא פולט לבסוף ואני מביטה בו המומה.
"אתה.. אתה מה?!" שאלתי בהלם.
"אני מתנצל שיצאתי כזה אפס, התנהגתי אלייך לא כראוי, זו לא הייתה האשמה שלך" הוא אומר ומגרד בעורפו.
הבטתי בו כלא מאמינה. "אתה הבאת אותי מספרד לפה, לא התייחסת אליי במשך כמעט חודש, התנהגת כלפיי בזלזול ועכשיו אתה מבקש סליחה?!" שאלתי בתדהמה.
ליאו בלע את רוקו. "אני מצטער.. בזמנו כל כך כעסתי שפשוט לא הייתי יכול לשמוע אך אדם. זה לא קשור אלייך."
"ברור שלא" מלמלתי בזעם.
"איזבל, תסתכלי עליי" הוא אומר ועיניו התכולות נגלות מולי. "אני מצטער על כל פעם שפגעתי בך, זה לא היה הוגן," הוא אומר ואני צוחקת במירמור.
"תן לי ללכת" אמרתי, חוזרת לרצינות.
"אני צריך שתקשיבי לי" הוא תופס בידי.
"אני בכל מקרה אינשא לך ליאו, שום דבר לא ישנה את העובדה הזו" נהמתי בכאב. אני לא יודעת מה טיב היחסים שלי עם כריסטיאן, יש סיבה כלשהי שאנחנו נפגשים בסתר והוא לא מוכן להיפגש איתי בגלוי.
"אני לא רוצה שתהיי עצובה" הוא אומר.
"הפרדת אותי מאח שלי! מהבית שלי!" הטחתי בו.
"מה אני יכול לעשות כדי שתסלחי לי?" הוא שואל, פניו משקפות כאב.
סרקתי את פניו. "למה החלטת להשתנות פתאום?" שאלתי בחשד.
"כי יש לך שתי חברות הזויות שעוד שניה הורידו לי מכות וסיפרו לי את כל הסיפור מנקודת המבט שלך" הוא אמר.
אמאייה וג'יזל.. אני אוהבת אותכן.
"מה הן סיפרו לך?" שאלתי בחשד.
"את הכל, כל סיפור חייך, על התאונה... על המלחמות הרבות שנאלצת להסתתר מהן, על החטיפה.." הוא מונה בשקט, מלטף את כף ידי.
נרעדתי מעט. "מה עוד אתה יודע?" שאלתי, לא מוותרת.
ליאו חשב לרגע ואז אמר. "שאת לא חפץ. את אישה, חזקה ובעלת יכולות, את חכמה ויש ל תבונה, את נלחמת עם שדים שאפילו הגבר הכי חזק לא יעמוד להם וייפול" הוא אומר ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ
שתקתי לדקות ארוכות. "תודה" לחשתי לבסוף.
"עכשיו- מה הבקשה שלך, רק כדי להוכיח לך שמה שאני אומר הוא נכון" הוא אומר.
מה הבקשה שלי?.
לפני חמש שנים הייתי מבקשת כתר חדש.
לפני ארבע שנים הייתי מבקשת שלא להיות בסיטואציה שגרמה לרגלי להעלם.
לפני חודש וחצי הייתי מבקשת לחזור הביתה.
לפני שבוע הייתי מבקשת להינשא לכריסטיאן.
אבל זה הכל על עצמי.
אני וצאת פה אנוכית, אני נסיכה, יש הרבה, המון אנשים שצריכים עזרה יותר ממני.
חשבתי על כל הדרך שעברתי עד לפה, ג'יזל, מרקו, כריסטינה, כריסטיאן... ופתאום זה היכה בי.
אני יודעת מה אני רוצה ולא צריכה.
אני יודעת מה יגרום למאות אנשים הקלה, אני יודעת מה העם הזה צריך.
הם צריכים בדיוק מה שאני צריכה.
הם צריכים חופש.
"אתה נשבע שתעשה הכל כדי שזה יקרה?" שאלתי באזהרה.
היא תסלח לי על שסיפרתי.
"נשבע בחיי." הוא אומר ומסמן באיקס על ליבו.
"אני צריכה שתשיג לי אישור מהמלכה" אמרתי בתחילה.
"כל דבר" הוא אומר.
"אני רוצה ש... אני רוצה אישור על השוק"
"איזה שוק?" הוא שואל מבולבל לגמרי.
"אנירוצה אישור על הפעילות של השוק התחתי בגלוי"
-------
כשאת יצאת למסע קניות משמונה בבוקר וחזרת עם זוג נעליים ומחזיק מפתחות😖
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
