ליאו שתק, והמשיך לשתוק. לפתע הוא התרומם. "מי אמר לך איפה השוק נמצא?" הוא שאל בשקט.
בלעתי את רוקי. "אף אחד" אמרתי. שקר.
"אה, אז הגעת לשם פשוט במקרה?!" הוא שאל,
"אל מה ההתעניינות?" שאלתי
"הפלוגה שלי מחפשת את המקום הזה כבר שש עשרה שנה. איש מעולם לא מצא אותו, ואת- פה בקושי חודש וכבר היית בו. הסבר" הוא דורש.
פתאום אני מרגישה מאוימת. פניתי אל האדם האחרון שאני צריכה לבקש ממנו עזרה, ממפקד הפלוגה שמנסה למצוא את המקום, להרוס אותו, ולעצור את הנמצאים בו על... על עצם היותם שמחים. אין שום סיבה למה רוצים לעצור אותם ובכל מקרה במשך שש עשרה שנה האצולה מחפשת את מיקום השוק ולא מוותרת. ואני- אני נפלתי על מפקד הפלוגה. "למה אתם מחפשים אותו?" שאלתי בהתגוננות.
"לא עניינך" הוא נוהם, מתרומם ממני, פתאום אני רואה את ליאו שחנק אותי בחדר הכס, את ליאו המפחיד שאני שונאת.
"אני מפחדת ליאו" אמרתי בקול חנוק, המקום נהייה קטן.
"מצוין. תגידי לי איפה זה" הוא אומר. אין בו רחמים.
דלת הגן נפתחה. "לזה את קוראת לשאוף אוויר?! חצי שעה!" כריסטינה אומרת בכעס.
התרוממתי, ליאו זז ממני בעצבים. "השיחה לא נגמרה" הוא מודיע לי וברגע שהוא יוצא מהגן קרסתי על הרצפה בבכי, תופסת את גופי שלא יתפרק.
אין לי מושג כמה זמן הייתי ככה אבל באיזה שהוא שלב מישהו ליטף את כתפי. הרמתי את עיני.
"מה את רוצה כריסטינה?" שאלתי בכאב.
"להגיד לך שכבר ערב, ופספסת את הארוחה, כמובן." היא אומרת בגלגול עיניים.
התרוממתי וצנחתי שוב, כנראה כשנפתי הרגל התעקמה.
"את.. את יכולה לקרוא לאחת מבנות הלוויה שלי?" שאלתי, מבוישת.
כריסטינה נאנחה והלכה לקרא לאחת הבנות, נשארתי במקומי כששמעתי קולות מהפתח הדרומי של הגן.
"אבל אני-"
"לא. ועכשיו אתה תפתח טוב טוב את האוזן שלך, כי אני לא אחזור על זה שוב" קול שני נוהם.
הקול הראשון נאנח בייאוש ואני מקשיבה, לא שיש לי משהו אחר לעשות.
"אתה תארח אותה יפה. אתה תתייחס אליה, אתה תראה לה שאתה אוהב אותה ואתה תינשא לה!" השני כמעט צעק.
הקולות נחלשו ונעלמו, אמאייה הגיעה והבריגה לי את הרגל חזרה. סיימתי את היום הזוועתי הזה בתוך הפוך היוקרתי ונרדמתי.
ריח שרוף, צרחות, עשן, כאב, אש, שריפה-
שריפה!!
עשרות אנשים בורחים דרך החנות של לוסיה, רקדניות וזמרים, נשואים ואלמנים, ילדים ותינוקות.
פרח לבן שדומה באופן חשוד לפרח שליאו הביא לי מפקד על המבצע יחד עם פרנק, ליאו דוהר על גולדי ומשסף בחרבו שבקצה היתה מטפחת הזהב שלי בכל אחד.
מה הולך כאן?
שש רגלי עץ מקיפות אותי בחניתות שלופות, אימי מפקדת המרד לצד לוסיה
בתוך כל הכאוס אני רואה את דנטה. "דנטה!!" צעקתי, שמלתי הזהובה קרועה ואני רצה אליו בחיוך מלא הקלה.
כמעט הגעתי אליו, ממש כמה פסיעות ממנו ולפתע משהו יצא מתוך חזהו, חוד עבה שיסף את גופו, הוא הביט בי במבט מפוחד.
הוא נפל על הרצפה ותפסתי אותו, הוא הרים את עיניו אליי. "אני מצ- מצטער" הוא אומר ולפתע הוא נכבה.
"לאאאאאאא!!" צרחתי
"איזבל!" קול גרם להכול להעלם, הבטתי סביבי בבהלה, אני על המיטה, אני בין חומות הארמון, אני חיה, דנטה לא מת. לא פושטים על השוק, ושום פרח לא מפקד על הבריחה.
זה היה סיוט.
אמאייה ליטפה את פני המיוזעות, מסדרת את שערי מאחורי אוזני ומרטיבה את פני במים, "הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
הבטתי בה בשקט. "חלון רע" אמרתי והתרוממתי מהמיטה.
זה רק סיוט. זה רק חלום רע.
יצאתי לגינה כדי לשאוף אוויר, טוב... כדי לקוות שאולי אצליח לראות את כריסטיאן היום.
כבר יומיים שהוא נעלם ולא רואים אותו.
"מחפשת מישהו?" קול מוכר שאול מאחוריי.
"לוסיה?!" שאלתי בתדהמה, לוסיה לבושה בגדי אצילים, שערה מסודר ומתוח בקפידה
בהחלט לא הלוסיה שראיתי בסוף השבוע שעבר.
"אל תתפלאי, אני לא אחת מאלו" היא החוותה בידה על השמלה המגוחכת לכל הדעות. "זו תחפושת, באתי לדבר איתך" היא אומרת.
"בואי נצא לטייל קצת" אמרתי, לא יודעת איך אצליח עם הרגל, אחרי שהתרחקנו דיו מהאנשים התיישבנו בדשא צומח להפוגה.
"הם יחפשו אחריכם בכל מקום" אמרתי, לא מביטה בה.
"אני יודעת" היא עונה, קולה מתוח. "ואסור להם למצוא. רבים יהרגו ואני לא אוכל לתת לזה לקרות" היא אומרת בקול קודר.
"אני לא אתן לזה לקרות" אמרתי, סיפרתי לה על המחלום שלי והיא הקשיבה בריכוז.
"איך ידעת שפרנק אחראי לפקד על הבריחה בבוא העת?" היא שואלת.
הבטתי בה מבולבלת. "הוא באמת אחראי?" שאלתי בתמיהה.
היא הנהנה.
"אני לא אספר כלום לאיש. אני מבטיחה" הבהרתי לה.
לוסיה הביטה בי בעצב. "עד שהוא ישבור אותך" היא לוחשת.
הבטתי בה המומה.
"מ- מה?" שאלתי בפחד.
"הוא ישבור אותך איזבל, הוא יענה אותך ויכה אותך, הוא לא יוותר על ההזדמנות לתפוס אותנו." היא אומרת
"למה?! למה ההם כל כך רוצים לתפוס אותכם? למה השוק הזה הוא לא מורשה?!" שאלתי בתסכול.
לוסיה נשמה עמוק.
"בואי נגיד רק שאם הם ימצאו אותו... זה יהיה הסוף. של כל הממלכה הזו"
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
