עברו שלושה ימים. שלושה ימים מאז לוסיה נתנה לי את ההזהרה הזו.
חיי הפכו לגיהינום עלי אדמות. ליאו נתן הוראה לא לאפשר לי לצאת מהבית, הארוחות בושלו בתוך הוילה שניתנה לי כשהגעתי הנה, לבנות הלוויה שלי היה את אותו האיסור ועוד הצורך להחליף את כל המשרתים, מהכנת הארוחות ועד החלפת המצעים.
"הוא פה" ג'יזל אמרה מעמדת השקפתה בחלון.
התכווצתי בבהלה, אילו כל גופי היה כמו רגל התותבת שלי כנראה שהייתי מתפצחת לחלקים כבר מזמן, אני מבוהלת ממנו בכל רמ"ח אבריי.
קולות ויכוחים נשמעו ואז שקט.
דפיקה עדינה נשמעה, ניגוד מוחלט לפריצת הדלת הרועשת של ליאו, אמאייה הביטה בי מבולבלת, ג'יזל נאנחה והלכה לפתוח את הדלת.
"כריסטיאן!" אמרתי בהלם, קמה במהירות מהספה, הבנות נעלמו לנוכח הבקשה האילמת שלי, רצתי לקראתו אך הרגל המקוללת שלי לא הייתה במיטבה אחרי כמה ימים שלא הזזתי אותה כמעט, מעדתי והתכוננתי לחבטה. היא לא הגיעה.
נשימות חמות וידיים גדולות היו הדבר היחיד שהרגשתי. "בואי לא נעשה את זה שוב" קולו של כריסטיאן היה שלב אך קצב דפיקות ליבו העידו על המהירות בה ניגש והציל אותי מהנפילה שהייתה כמעט בלתי נמנעת.
הרמתי את פניי ופגשתי בעיניו הירוקות, הבהירות של כריסטיאן.
עשיתי את דבר שחשבתי שלעולם לא אעשה.
סטרתי ללחיו של כריסטיאן.
משום מקום, זה פשוט היה ככה. הצליל היחיד הוכפל בהד של המקום הריק.
כריסטיאן לא אמר מילה, הוא פשוט שתק. "איפה היית?!" צעקתי, דמעות כאב רק מחכות לאישור לפרוץ בכל הכוח.
שתיקה, חבטתי בחזהו הרחב. "למה עזבת אותי?" צעקתי שוב.
לא לבכות. לא לבכות.
כריסטיאן הביט בי, צל של כאב בעיניו. "אני מצטער." הוא לחש.
הוא- "אתה.." התנשפתי. "אתה לא!!!" צרחתי, מכה על חזהו שוב ושוב, הדמעות פרצו את הרסן ואני מכה בו בזרועותיי הקטנות ללא רחם.
בערך כמו שזבוב יכה הר. זה לא הזיז לו, הוא רק ישב על הרצפה, מחבק אותי וסופג על מכה ודמעה שלי. "אני שונאת אותך" בכיתי.
"אני לא. אני לעולם לא אשנא אותך" הוא לחש לי, מלטף את שערי הכהה.
"אתה נטשת אותי" אמרתי, מחוסרת כוחות, בוכה לחזהו, כבר לא נלחמת.
"אני לא.. אני פשוט-"
"נטשת אותי כריסטיאן! כבר שבוע שאני מנסה למצוא אותך, אתה פשוט נעלמת לי, וגם כשאנחנו נפגשים אתה מחביא אותנו ומסתיר אותי מהעולם כאילו.." פתאום זה נפל לי. "אתה מתבייש בי" אמרתי בקול צרוד.
כריסטיאן הביט בי, הוא הרים אותי בחוזקה על רגליי, תופס בפניי. "לעולם לא" הוא נהם בפניי.
לעזאזל אני מיואשת. "אז למה אתה מסתיר אותי כריסטיאן? למה אתה לא לוקח אותי ממנו? למה אתה נעלם לי כל הזמן?" אמרתי בכאב.
כריסטיאן שתק. "אני מצטער" הוא אמר בקול חלוש, מתווה עם ידו על פניי.
משכתי באפי וחיבקתי אותו.
"א, ב, ג, ד, ה, ו-"
"זהו!" אמרתי במהירות, עוצרת את רצף האותיות בצחקוק כשאני חוסמת את פיו בידיי.
ישבנו על הספה הנוחה, ראשי מונח על חזהו של כריסטיאן ואנחנו משחקים משחק מטופש שהמצאנו.
על פי כללי המשחק, אחד המשתתפים אומר את האותיות לפי הסדר, השחקן השני עוצר אותו וצריך להגיד עצם שנקבע מראש כגון שם, עיר, מקצוע, וכו'
"וירוס!" אמרתי בצחקוק.
"זו לא חיה!" כריסטיאן התגונן.
"אז מה זה?" שאלתי בהתנצחות, פורעת את שערו המסודר בקפידה.
"זה... אממ...."
חייכתי. "נו, מה זה?" צחקתי.
הוא רטן בשקט והחזיר את שערו למקומו. "ניצחת" הוא הודה.
חייכתי ולקחתי את הנוצה, מסמנת כוכבית ליד השם שלי.
"תייקו" הוא אמר כשהציץ על הדף המקושקש.
"אתה מת" אמרתי והסתובבתי אליו, מתחילה את הרצף.
"זהו" הוא אמר בחיוך.
"כ' סופית" אמרתי
"אין כזה כ' סופית!" הוא אמר "את ממציאה!"
צחקקתי בשובבות. "אני ממציאה את המשחק, מותר לי לשנות חוקים" אמרתי. "נו.."
"אין שם של ילד בך'!!" הוא אמר ודגדג אותי.
"אז ניצחתי?"
"מה?! אבל-"
קטעתי את דבריו בנשיקה על שפתיו. "ניצחתי"
כריסטיאן חייך, הוא הביט בחלון ובשמש שעמדה באמצע השמיים. "אני צריך ללכת"
החיוך ירד ממני. "אל תלך" ביקשתי.
"אני חייב, אני אחזור" הוא אמר והתרומם מהספה.
"מתי?" שאלתי בקול רועד.
כריסטיאן שתק.
"מתי?!" זעקתי.
הוא רק ליטף את פניי בעדינות, פונה אל הדלת.
"אם אתה תלך עכשיו, תשאיר אותי שוב לבד..." אמרתי, מתנשפת. "אז אל תחזור"
הבעת כאב עלתה על פניו של כריסטיאן.
"אני מצטער. אני אבוא שוב" הוא אמר.
"הו, לא. אתה לא."
-----
את הפרק כתבתי בהשראת השיר למעלה❤️
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
