(הסיפור יסופר מנקודת מבטה של איזבל, כל עוד לא נעשה שינוי כך יהיה)
----------
פקחתי את עיניי, אור הבוקר חודר מעבר לווילונות הכבדים.
התרוממתי ממיטתי באי חשק מופגן, המשרתת עזרה לי ללבוש את הקימונו הרך, צבעו זהב בהיר.
אספתי את שערי בסיכת שיער היחידה שהצליחה לרסן את שערי הארוך והעבה, התארגנתי ויצאתי למרפסת הקבועה בקצה חדרי,
דפיקות הפרו את שלוות כוס המים המעוצבת שלגמתי ממנה בקרירות.
המשרתת פתחה את הדלת. "הוד מעלתך, הנסיכה נמצאת במרפסתה" קולה של המשרתת צייץ בפחד.
נאנחתי והתרוממתי, מיישרת קפלים בלתי נראים ומסדרת את שערי לקראת המלכה.
"הוד מלכותך" אמרתי וכרעתי חלקית, ראשי מורכן ואני מובכת מעצם הרעיון שהיא בכלל טרחה להגיע לחדרי.
"את נראית נורא איזבל, הסיכה מזעזעת. זרקי אותה" היא פקדה.
נשכתי את שפתיי. אני אוהבת את הסיכה הזו. היא מזכרת מידידות רבת שנים עם נסיכת צרפת. אני לא רוצה לזרוק אותה. "כן.. הוד מעלתך".
"מצוין. התלבשי כראוי לנסיכת ספרד ורדי אל הגן. עליינו לשוחח." היא פוקדת ובנימה זו היא מסתובבת והולכת, שערה המתולתל- הצהבהב ועורה בהיר מנוגדים כשחור ולבן למשפחתי- שיער בצבע אדמה, גוף שחום מהשמש.
אם יש משהו אחד שקיבלתי ממנה זהו צבע העיניים. אפורות, נוטות מעט לירוקות, גדולות ומעוצבות.
זה הפרט היחיד שאני יכולה להעיד שקיבלתי מאימי.
התארגנתי במהירות, המשרתות עבדו במרץ כפול. איש לא מתעסק עם אמא שלי, מלכת ספרד ולשעבר נסיכת אנגליה.
כן... אמא שלי הייתה בעבר נסיכת אנגליה, אחותו של המלך ג'ון. ולמקרה שתהיתם- לא. היא לא מרוצה מהמעבר.
ו.. היא סוג של מוציאה עליי את הכעס שלה, אני דיי מבינה אותה, הרי מי תרצה לעבור מדינה? אני מרחמת גם על אחותי לואיסה,
וזה לא קורה הרבה למקרה שתהיתם.
לואיזה ואני לא ממש... מסתדרות.
היו לנו דעות שונות, במיוחד לגבי הנישואין. היא אמרה שכנסיכה, אני מגיעה לגיל הנישואין שהוא בעצם שמונה עשרה וצריכה להתחתן בנישואי תועלת, ללא הבדל בין אם הוא מעניין אותך או יפה בעינייך, את צריכה לחשוב על ספרד.
ואיך זה בדיוק עזר לאמא שלי כש'עזרה' לאנגליה? היא נזרקה פה וג'ון לא שם עליה, הוא בקושי הגיע לחתונה שלה, הוא לא מכיר אותנו בכלל.
לא לא לא, אני לא אתחתן בנישואי תועלת.
נראה לי...
"זו או זו?" אמאיה, המשרתת האישית שלי בארמון הציעה את שתי השמלות שעולות על הפרק, שתיהן בצבע זהב אך הראשונה יוקרתית מהשניה, שזירות עדינות רקמו פרחים בהירים על השמלה והיא נראתה מהסגנון שיגרום לאימי לא להיחנק למראה השמלה הפשוטה.
לבשתי את השמלה, אמאיה עזרה לי לסגור את המחוך שגרם לי להסמיק כשהגביה את חזי מעלה,
היא סידרה את שערי לצמה עבה, שוזרת בתוכה חוט זהב מתפתל
ולמקרה שלא שמתם לב עד הרגע הזה- יש צבע שאני ממש מחבבת, זהב.
אין לי מושג למה, זה כמו לשאול מישהו למה הוא אוהב קקאו עם חלב חם.
כי זה פשוט זה.
סיימתי להתארגן והמשרתת איפרה אותי מעבר לנורמה, יצאתי מחדרי כשאמאיה מנופפת לי לשלום.
או- קיי..
הלכתי כשאחד השומרים מלווה אותי לעבר מקום המפגש.
קדתי קידה כשגבה של אימי אליי "הוד מעלת-"
"או, הנה את, מהרי!" היא תופסת בידי ומתחילה ללכת לעבר אולם הכס.
מה הולך פה?
"איזבל, אני מאוד מקווה שאת לא תעשי בושות" היא אומרת, מביטה בי ומישרת את הכתר העדין על ראשי,
בושות? על מה היא מדברת? מול מי?
"ענדי את זה" היא מגישה לי קופסאת תכשיטים, עגילי זהב גדולים, מותאמים יחד עם שרשרת נמצאו שם.
אימי נקשה באצבעותיה ומשרתת עזרה לי לענוד את התכשיטים היפים.
"עכשיו זכרי" היא ממקדת אותי אליה. אוי לא...
"קידה למלך, קידה לאורח, קידה לאחייך, קידה לאורחת, קידה למשתתפים, השתחוות כללית וישיבה בכיסא." היא מזכירה לי את הסדר.
"אני מובנת?" היא שואלת.
אמממ... "כן"
אימי הלכה לחדר הכס מהחדר שלה, ככה שהיא מגיעה לכיסאה בלי כל הסדר המבולגן הזה, נשארתי לבד מול דלתות הברונזה הענקיות.
מי עומד שם?
שלוש.. שתיים... אחת. המשרתים פתחו את דלתות האולם ומצאתי את עצמי מנסה לאמוד את המרחק ביני לבין הוריי,
כשישה עשר בחורים ישבו ביני לבינם.
שישה עשר בחורים שאני לא מכירה מלבד שניים, שאלו היו אחיי הגדולים במובן.
התחלתי ללכת, באולם השתררה דממה שאפשר לשבור בעזרת נשימות,
טיק- טק, טיק- טק
נקישותיי הדהדו ברחבי אולם הכס הגדול.
העברתי את סדר הקידות בהצלחה נראה לי והתיישבתי במקומי, לצד אחי הגדול דנטה, לפעמים אני ממש מקנאה בו, איש לא כופה עליו כלום, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, להרים את הקול שלו מתי שהוא רוצה, ללכת, לחזור, לשוטט ואיש לא יגיד לו כלום.
למה? כי הוא גבר.
גבר שולט בממלכה, גבר הוא היחיד בעל הדעה, גבר הוא הקול הקובע.
למה? כי ככה.
צומת הלב שלי חזרה אל האולם כשאצבעותיו של דנטה נכרכו סביב שלי. הוא עשה לי מבט של הכל יהיה בסדר... למה?
"וכעת, הרשו לי להציג בפניכם את הנסיכה לבית דה מונטיז'ו, איזבל." קולו של אבי הרעים.
"הנסיכה איזבל היום תחגוג את יום הולדתה השמונה עשר, בגיל זה הנסיכה תבחר לה את הבחור שיהיה לצידה- בעלה." אבי ממשיך
אוי אלוהים... היום? היום אני בת שמונה עשרה?! "מה את אומרת על כך הנסיכה איזבל?" אבי אמר.
"כ- כן"
YOU ARE READING
אני אמרתי לא!✔︎
Romance"איזבל- קומי מהשולחן, את לא ראויה לשמוע אותנו מדברים" "כן" "איזבל- החליפי את השמלה, היא אינה הולמת אותך" "כן" "איזבל- תפסיקי להיות זועפת" "כן" "לכי, חיזרי, עצרי, חייכתי ,לבשי, הוציאי-" "כן, כן!, כן!, כן!, כן!" אמרתי. זהו! אני מפסיקה בזה הרגע!, לא...
