יפהפייה לוחמת [4]

פרק 9

אריאנה:

לאחר שאחי; סנטינו פרק את האזיק ממפרק כף ידי, זרק אותו לפח והחזיר את כל הציוד שלו למקום, לקח את דין כמובן חזרה הביתה ורק אז חזר אליי בדרישה שאחכה לו, הוא התיישב על הכורסה הצדדית כשזרועותיו משולבות על חזהו.
ראיתי על פניו שהוא לא מרוצה מהעניין, אך לא התייחסתי לכך. "אני עייפה, אני הולכת להתקלח ולישון." הודעתי ישירות לפני שהוא יתחיל להרצות לי, ואז לא אוכל ללכת בכלל.
הייתי תשושה מדי בכדי להילחם ולא רציתי שהוא ינצל את זה. "תחזרי לכאן, אריאנה." אחי דרש וסימן לי עם האצבע המורה שלו להתקרב חזרה.
הצרתי את עיניי בהתרסה. "אני הולכת." קבעתי. "לא, את לא. אנחנו נדבר."
"אני לא מתכוונת לדבר איתך." הודעתי חד- משמעית. לא התכוונתי לפתוח שום דבר עם אחי, במיוחד שידעתי שהוא ידבר בעיקר על דין ולא עליי.
כי הוא שוב ישים אותי בתחתית הדברים החשובים שלו וידאג לאחרים ולא לי. אולי הייתי ילדה כפוית טובה שלא מעריכה את אחיה הבכור על פי דבריו של התאום המעצבן, אך לא היה אכפת לי.
הייתי גאה מדי בשביל לשמוע שוב ושוב מילים שיפגעו בי בסוף. אחי לקח נשימה עמוקה והתעלם מדבריי לחלוטין.
"מה שעשית היום? היה חסר זהירות, ארי." נזף בי. כמובן שינזוף בי. "זה חייב להיפסק. מה חשבת לעצמך?"
גלגלתי את עיניי בתגובה. לפני שהספקתי להגיב, הוא המשיך, "תפנימי את העובדה שדין יהיה צמוד אלייך מעכשיו, בסדר? אין לך מה לעשות או להתווכח איתי. זה מה שהחלטתי וזה מה שיקרה."
גיחכתי בחוסר אמונה. אלוהים, נמאס לי שאחי הבכור אף פעם לא בצד שלי. "אתה טיפש אם אתה חושב שאתן לזה לקרות." הגבתי בכעס, וגבותיו התכווצו לאחר המילה ׳טיפש׳ שיצאה מפי.
"אני אחיך, תכבדי אותי." דרש ושנינו נפלנו לשתיקה רגע אחרי. רציתי רק ללכת מכאן. "ארי," מיד נימת קולו התרככה והוא הפר את הדממה.
"בבקשה ממך תפסיקי לסבך את שניכם בצרות, דין ילד טוב. הוא באמת ילד טוב ואני סומך עליו שישמור עלייך." הוסיף. המילים שלו גרמו לי לרצות לצעוק עליו ובו- זמנית גם לבכות.
כי הנושא היה דין, לא אני. כי דין היה הילד הטוב ואני הייתי הרעה בסיפור. כמו תמיד. לא הייתי נאיבית, ידעתי שכן חלק מעניין היה באשמתי כי אכן סיבכתי את שנינו בצרות, אך לשמוע זאת חד וחלק מאחי הפריע לי.
רציתי לשם שינוי שהוא ינסה להבין גם אותי. לא רק את דין. שתקתי כי לא היה לי מה לומר להגנתי, נשארתי חסרת מילים מולו.
לא משנה מה לא רציתי את דין בסביבתי.
סנטינו שלח את היד שלו לכיס מכנסיו והוציא משם טלפון נייד. "תיקנתי את הנייד שלך." שינה נושא בלית ברירה והניח את הטלפון החדש שלי והמתוקן על השולחן הקטן שהפריד בינינו.
זה היה זריז לתדהמתי. "אני לא צריכה את זה." אמרתי שוב למרות שידעתי שהוא לא יקשיב לי. הוא תקתק באצבעו על מסך הטלפון. "את כן ותפסיקי להתווכח איתי."
פלטתי אנחה עצבנית ובהיתי בנייד הכבוי. "מה שתגיד." מלמלתי, אך שנינו ידענו שזאת הייתה מעין הסכמה שלי לעניין.
הנייד שלו גם הוא הונח על השולחן, ובדיוק כשרכנתי כדי לקחת את הטלפון שהיה שלי מעכשיו, הודעה קפצה ממסך הטלפון שלו והסבה את תשומת ליבי.