יפהפייה לוחמת [4]

פרק 25

אריאנה:

בימים שלאחר מכן החום ירד וחזרתי לעצמי. הרגשתי הרבה יותר טוב, אך השינוי שבא בעקבות זאת לא מצא חן בעיניי. אז לא הבנתי בדיוק למה התכוון דין כשבא לשמור עליי בפעם האחרונה.
היום אני יכולה להגיד שכן.
אחרי שהוא עזב, סנטינו מצא לי שומר ראש חלופי. אם הרגשתי שהמצב עם התאום בעל העיניים הכחולות חנק אותי, לא ידעתי מה זה אומר חנק אמיתי עד שאותו שומר ראש שאחי מצא לי הגיע.
לא יכולתי לעשות שום דבר ונשארתי תקועה בדירה של אחי במשך ימים. הישיבה בבית גרמה לי לרצות למשוך בשיערותיי ולצעוק.
לא יכולתי להישאר סגורה עוד רגע קטן. אפילו עכשיו, אחי צריך לצאת לדרכו ושומר הראש החדש שלי אמור להגיע. "סנטינו, אני חייבת לצאת, בבקשה." כבר כמעט התחננתי לאחי בכניסה לדירה.
הוא לבש בגדי ספורט ולא חליפה כמו בדרך כלל, לכן הנחתי שהוא בדרכו לאימון. כל דבר היה עדיף על להישאר סגורה פה בדירה.
"אריאנה,"
"אני באמת חייבת לצאת. אני משתגעת פה ומי שהבאת חונק אותי כאן!" רקעתי ברגלי מתוך כעס. עברו עוד כמה ימים, אומנם לא ראיתי את ג׳וליאן, אך גם לא ניסיתי לבצע את המשימה שלי.
הרגשתי שהעור שלי מעקצץ, ממשהו שעתיד לבוא. רק לא יכולתי להגיד מה. לא אהבתי את התחושה הזאת, של השקט שלפני הסערה.
אחי אחז בתיק הספורט שלו ביד אחד וביד בשנייה במפתחות המכונית שלו. "זה התפקיד שלו, ארי." טען.
כמעט קיללתי אך הצלחתי לשמור על איפוק.
סירבתי לקבל את זה. "אני לא רוצה את זה יותר, תן לי לבוא איתך." ביקשתי. לא האמנתי שיום יבוא ואבקש להצטרף לאחי במה שלא עשה, אך כבר לא יכולתי להישאר בבית מבלי לעשות דבר.
הייתי חייבת לצאת. "את עדיין לא מרגישה טוב?" הוא שאל ומיהר להצמיד את ידו למצחי, אך באותה נשימה העפתי לו את היד. "את אף פעם לא רצית להסתובב איתי, מה השתנה?" שאל בחשד.

ובכן, זה היה נכון. מהרגע שהגעתי לכאן לא רציתי קשר אליו או להסתובב איתו כמו אח ואחות רגילים. אבל הפעם זה שונה.
אקפוץ על כל הזדמנות לצאת מכאן.
לא יכולתי לשבת כאן יותר, הייתי חייבת לשנות אווירה ובעיקר, הייתי חייבת להגיע למקום מסוים בידיעה ששם ישנו סיכוי גבוה שאמצא את מה שאני מחפשת.
עדיין לא ידעתי איך לעזאזל אעשה את זה, אבל אין יום שאני לא חושבת על כך.
השעון מתקתק.
"חוץ מזה, אני הולך לאמן את דין. למיטב זיכרוני את לא אוהבת אותו, זוכרת?" ציין. גלגלתי את עיניי והשתלטתי על הצמרמורת שהתפשטה בעורי.
לא זכרתי יותר מדי ממה שקרה בינינו כשחליתי, באותו לילה שג׳וליאן תפס אותי. באותו לילה שהוא ראה אותי בלי בגדים, אך רק עם מגבת.
באותם ימים שמצאתי את עצמי לובשת את הקפוצ׳ון שלו בידיעה שהוא הלביש אותי בו. שנאתי את התחושה הזאת, אך הייתי חלשה מדי בכדי להילחם איתו באותו הזמן.
הזיכרון האחרון שהיה אצלי ברור אך עדיין מעומעם, היה אותו יום שהוא בא לשמור עליי והכין לי את המרק. מרק דוחה שסירבתי להודות שעזר לי.
הצטמררתי מהתחושה שהרגשתי מהידיעה שהוא ראה אותי כל כך חלשה. "בסדר," פלטתי במהירות לפני שאחי יעלם מחוץ לדלת ואשאר כאן לבד עם הסוהר.
לא יכולתי לברוח, ניסיתי פעם אחת ונתפסתי. סנטינו כעס עליי כל כך שמאז לא ניסיתי שוב. "לא אכפת לי. אני רוצה לבוא."
עיניו של סנטינו נפערו בתדהמה. "אז רוצי להתארגן." ענה לאחר רגע. נעלמתי בשיא כוחי בחדר השינה שלי. במהירות התארגנתי והייתי מוכנה לצאת לדרך.
"אל תשכחי לקחת את הטלפון שלך!" אחי צעק לי מהסלון בזמן שהייתי בחדר. לקחתי את הנייד לפי בקשתו מבלי להתווכח, העיקר לצאת מכן, ויצאתי לכיוונו במהירות.