יפהפייה לוחמת [4]

פרק 17

אריאנה:

מדי פעם יכולתי לשמוע את צעדיו של סנטינו מבעד לדלת החדר. כאילו הוא רצה להיכנס, אבל מנע מעצמו לאור הסירובים שלי בכל פעם.
כבר הייתי בטוחה שהוא וויתר לחלוטין, אך מספר דקות לאחר מכן הוא פתח את הדלת לאחר שהודיע על בואו. כשהרמתי את ראשי ממסך הטלפון, פניו הבהירו לי שהוא לא בא להציע לבלות איתי כמו קודם לכן, לא שזה הפריע לי.
אלא שמשהו אחר היה על הפרק. מעין תחושה כזאת. "את יכולה ללכת לפתוח את הדלת?" הוא שאל וקיפץ מצד לצד בדיוק כשזמזם הכניסה צלצל.
עצרתי את הסרט שצפיתי בו. "ואתה לא יכול לעשות את זה כי?" שאלתי אותו. הוא כיווץ את גבותיו ונשך את שפתו, בזמן שהוא ממשיך לנוע מרגל לרגל.
"פאק, אני חייב לשירותים. לכי תפתחי, אני סומך עלייך." הוא אמר במהירות ובאותה נשימה גם נעלם מעיניי. נאנחתי בתסכול כשיצאתי מהאפליקציה וקמתי על רגליי עם הטלפון ביד.
התעלמתי מהקפוצ'ון שבצבץ בעיניי ויצאתי מהחדר. אחזיר אותו לתאום בעל העיניים הכחולות ברגע שאראה אותו.
הלכתי אל דלת הכניסה ומי שהיה מחוצה לה, המשיך לדפוק עליה. קיוויתי שלא דובר באיזו מלכודת, אך פעלתי בחיפזון ולא עמדתי על המשמר כשבכל זאת פתחתי את הדלת.
הלסת שלי נשמטה. הוא עמד מולי בחיוך שטני וקופסת עוגיות ביד. הלב שלי זינק בקפיצה חדה ולקחתי צעד אחורה אוטומטית.
"שלום לך, ילדה יפה."
מיצי מרה עלו בגרוני כשראיתי אותו עוד ממש מולי, בכניסה לדירה של אחי. "מה אתה עושה פה? אמרתי לך שאני מטפלת בזה." לא הצלחתי להסתיר את ההפתעה שעל פניי.
דבר אחד היה לארוב לי מתחת לבניין, אבל דבר שני ואחר לחלוטין, היה לדפוק על הדלת ולהופיע בלי התראה. זה היה יותר מדי, הוא לא יכול להיות כאן.
ג'וליאן רק חייך את החיוך שהעלה בי תחושת גועל נוראית וצחק. לעזאזל, הוא התחיל לצחוק וממש רציתי לרצות לטרוק לו את הדלת בפנים.
ידעתי שאם אעשה את זה, בסופו של דבר זה יתנקם בי, כי הוא ימצא אותי, ולא יכולתי להרשות לאחי לראות אותו. לכן בשיניים חשוקות התחלתי לסגור את הדלת, אך קולו של אחי עצר אותי.
"ארי? מי זה?" הוא שאל ולפני שהספקתי לענות, הוא צץ. "איך אני יכול לעזור?" אחי שאל והניח את ידו על כתפי. במשיכה קלה הוא דחף אותי מאחוריו.
ג'וליאן הפנה את חיוכו הדוחה אליו במקום להסתכל עליי, ושחררתי נשימה קצרה שהחזקתי בתוכי תחת מבטו. "נעים מאוד, אני השכן החדש."
שכן... חדש? מה לעזאזל?

"תהיה יותר ספציפי." אחי דיבר בקול נוקב. "אני גר שתי קומות מתחתיכם, הדייר הקודם עזב וקניתי את הדירה שלו לפני כמה ימים." ג'וליאן התחיל להסביר כאילו זה היה דבר רגיל.
כאילו הוא לא היה פסיכופת שצד אותי בכל הזדמנות. הוא לא היה אמור להיות כאן. הוא היה אמור להיות רחוק ממני, הוא היה אמור לתת לי לבצע את העבודה שלי, והוא לא היה אמור לגור בבניין שלי.
המחשבות האלה כמעט גרמו לי להקיא. שמתי לב איך עיניו נודדות אליי מדי פעם. אחי עדיין לא הגיב, אלא כיווץ את גבותיו כאילו הוא לא קנה את הסיפור שלו.
קיוויתי שהמפגש הזה יגמר מהר, וכך אחי לא ישאל שאלות מיותרות. הלב שלי עדיין דפק בחוזקה ולרגע פחדתי שמישהו עלול לשמוע אותו. אחזתי בטלפון עד שאצבעותיי הלבינו מרוב לחץ.
"נעים מאוד, בריאן." התחלתי להשתעל ברגע שג'וליאן הציג את עצמו, או יותר נכון את השם הבדוי שלו. הוא הושיט את ידו ללחיצה, ולאחי לקח רגע ממושך ללחוץ את ידו.
הם לחצו ידיים במהירות, סנטינו לא הציג את עצמו, ולאחר מכן ג'וליאן הושיט לאחי את קופסת העוגיות. "מחווה של שכנים." אמר.
רציתי לצרוח על אחי לא לקחת ממנו כלום, אך כל מילה הייתה מסגירה אותי. לכן שתקתי בעל כורחי. שמתי לב שסנטינו מעביר את עיניו מג'וליאן אל קופסת העוגיות בחשד, אך לבסוף לקח אותה מידיו.
"תהנה מהשהות שלך, בריאן." אחי אמר והשימוש בשם המזויף שלו העביר בי צמרמורת לא נעימה. "אם ככה, יום טוב."
"יום טוב." ואז אחי סגר את הדלת בפניו.