יפהפייה לוחמת [4]

פרק 45

דין:

חיפשתי את אריאנה מיד לאחר שהיא ברחה ממני. בכל ויכוח שלנו הבנתי עד כמה הסודות שהסתירה הכבידו עליה. יכולתי לראות את זה בעיניים שלה.
אולי היא אמרה שהיא לא זקוקה להצלה, שהיא לא זקוקה לעזרתי, אבל העיניים שלה אמרו אחרת. הם דיברו אחרת. עיניים לא משקרות, הן תמיד אומרות אמת.
והאמת שלה הייתה מתוסבכת.
אפילו כואבת.
מצאתי אותה לבסוף בשירותי הנשים. היא יצאה משם חיוורת הרבה יותר ממה שהייתה כשרקדתי איתה. כאילו האוויר נלקח ממנה.
העיניים שלה היו אדומות והיא נראיתה נסערת. "את בסדר?" מיהרתי לשאול אותה. היא התעלמה ממני במכוון כשהלכה זקופה כאילו לא קרה דבר לעבר אחיה. "אריאנה,"
"לעזאזל איתך, עיניים כחולות," היא הסתובבה אליי בזעם. המבט שלה גרם לצמרמורת לא נעימה לעבור בעמוד השדרה שלי.
זיהיתי את המבט הזה. מבט קרוע, כשאתה מרגיש שהאירועים חונקים אותך. ככה הרגשתי כשכמעט איבדתי את הוריי, ככה הרגשתי כשנדלקתי על מישהי שלא הייתי אמור להידלק עליה והרגשתי אשם בכל פעם שהלב שלי דפק בקרבתה.
"תניח לי. בבקשה, תניח לי." אריאנה הפנתה אליי את גבה וצעדה בזריזות אל סנטינו שמיד הצר את עיניו, כנראה בדאגה. גם אני דאגתי לה. לרגע ראיתי איך האדמה נשמטת תחת רגליה כשהיא לקחה נשימה עמוקה ורעד חלף בידיה.
נראה שאריאנה עמדה לקרוס והמחשבה הזאת עשתה לי רע. רציתי להתקרב, לאחוז בה ולומר לה שהכל יהיה בסדר, אך הרגשתי כאילו חומה ענקית עמדה ביני לבינה.
התקרבתי אליהם בדיוק כשהיא שאלה אותו אם הם יכולים לחזור הביתה. "תני לי רגע." הוא ענה לה ומיד התחיל להתכתב עם מישהו בטלפון שלו.
הנחתי שזה היה לוקה, כי בין רגע הוא הופיע יחד עם אחותי. "יש לנו עוד למה להישאר?" סנטינו שאל אותו. לוקה הניד בראשו. "לא, אפשר ללכת."
"מעולה," שמעתי את אריאנה ממלמלת. בחנתי אותה ללא שליטה לאן עיניי משוטטות. כמו כל הערב הזה. לא יכולתי שלא לחפש אותה במבטי. ובכל פעם היא נמנעה מלהסתכל עליי.
לא האמנתי שהצלחתי לגרום לה לרקוד איתי, ומשהו ברגע הזה היה קסום. חשבתי שגם היא שמה לב לכך, מה שגרם לה לחטוף רגליים קרות ולברוח.
סנטינו לקח אותה איתו והם החלו להתקדם החוצה. כשראיתי אותה הולכת, הרגשתי כאילו חלק ממני נקרע. אפילו לא הצלחתי להבין למה.

בסופו של דבר חזרנו כולנו לאחוזה הגדולה, בעוד שסנטינו ואריאנה חזרו לביתם. לוקה לקח את אחותי היישר אל החדר שלהם, לאחר שהיא נרדמה בנסיעה חזרה. היא הייתה עייפה כשיצאנו מהאירוע ונרדמה די במהירות.
כמו כן גם ברונו ופיורה עשו כך. הם עלו מיד אחריהם לחדר השינה שלהם. קמילה וסביו היו מאחוריי, אך לא בדיוק ידעתי לומר איפה. נשארתי לעמוד במקומי, כשראשי טרוד במחשבות.
לאורך כל הנסיעה הרגשתי מועקה לא מוסברת. משהו ישב עליי כשחזרנו בחזרה. לא הצלחתי להסביר מה בדיוק. אולי הריקוד שלי עם אריאנה, אולי השיחה שלנו, אולי העובדה שמעולם לא אחזתי בה כל כך קרובה אליי.
עד כדי כך שהרגשתי את הנשימות שלה על שפתיי והדופק שלי זינק. פשטתי את הז'קט ממני וזרקתי אותו על הספה. שמעתי מאחוריי את קולם של קמילה וסביו, אך התעלמתי והמשכתי בדרכי.
במקום לגשת אל החדר שלי בחרתי לצאת החוצה לגינה. התיישבתי על אחד הכיסאות מול הבריכה והרמתי את מבטי לשמיים השחורים.
ראשי היה מלא במחשבות וידעתי שלא אצליח להירדם, לפחות לא בשעה הקרובה. עדיין הרגשתי את מגע ידיה בידיי, עדיין ראיתי לנגד עיניי אותנו רוקדים.
זה לא עזב אותי. גם לא השיחה שלנו לאחר מכן. גם לא העיניים הכואבות שהביטו בי, או החיוך שרציתי לראות על פניה שוב ושוב.
חשבתי על הדברים שהיא אולי עברה בחייה, כשהיא בסך הכל רק בת שש עשרה. תהיתי לעצמי מה קרה לה לפני שהגיעה אלינו.
לא חשבתי שסנטינו מודע לכך אם אכן קרה, אחרת הוא לא היה רגוע כמו שהוא עכשיו. תהיתי אם היא מרגישה לבד, אפילו הנחתי שכן.
יכולתי להזדהות עם הבדידות שלה, אפילו היו רגעים שגם אני הרגשתי בודד בתוך האחוזה הגדולה. כשפעם אלו היו רק אחותי ואני, היום יש לה בעל וילד בדרך.
הבית מלא בזוגות, ולפעמים קשה לא להרגיש לבד. המחשבות על כך הובילו אותי לחשוב עליי ועל המצב שלי היום, חשבתי על מה היה קורה אם אחותי לא הייתה פוגשת את הקאפו של המאפיה האיטלקית.
כנראה שלא הייתי פוגש את אריאנה, ואולי גם הייתי אחרת. אולי לא הייתי מרגיש אשם.
מועקה התפשטה בחזי ככל שחשבתי על כך. מחשבות על מה היה יכול לקרות, ומחשבות על אריאנה ועל סודותיה.