יפהפייה לוחמת [4]

פרק 1

כמה ימים לאחר סיום שנת הלימודים האחרונה:
דין:

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" לוקה גיסי, בעלה של אחותי התאומה שאל אותי בזמן שביקרתי אותו בחדר העבודה שלו.
לפעמים הוא היה נראה איש עסקים רגיל כלפי חוץ, אך מי שהכיר אותו ידע כמה הוא מסוכן. מאפיונר. אחותי התאומה הייתה חייבת להתאהב בגבר מאפיה, ולא סתם, אלא הקאפו בכבודו ובעצמו.
ידעתי שהיא פראית בנשמה, אבל זה? זה היה מעבר לציפיותיי. אבל היא אהבה אותו, לא יכולתי לכעוס עליה בגלל זה.
"אני בטוח." השבתי בביטחון. כל העולם שהכרתי התרסק ביום אחד, בו כמעט איבדתי את הוריי ואת אחותי בשנה שעברה.
מאז נשבעתי לעצמי שלא אשאר חלש יותר ואתחזק. אלמד להילחם כדי שאוכל להגן על עצמי ועל משפחתי. זה משהו שבער בתוכי.
לא רציתי להרגיש יותר חסר אונים. זה משהו שמנהל אותך, טראומה שלא עוזבת. לא יכולתי להמשיך בחיי אחרי דבר כזה.
ניסיתי להישאר חזק בשביל אחותי שהאשמה אכלה אותה, לא רציתי להכביד עליה. אבל לא יכולתי גם להישאר באותו מצב.
לוקה הצר את עיניו. "דין," התחיל לומר. טון קולו לא מצא חן בעיניי כשהמשיך, "רצית להצליח בתחום המחשבים, למה שפשוט לא תלך לקולג' או לאוניברסיטה כמו כולם? כמו כל נער שרק סיים את לימודיו."
גלגלתי את עיניי וריסנתי את הצחוק המגוחך שעמד לצאת מתוכי. "נו באמת, כאילו היית פשוט נותן לי ללכת לשם כמו כולם." טענתי.
זה היה ברור, לגיסי היו אויבים בכל מקום. הוא בקושי נתן לאחותי מרחב לנשימה בגלל הפחד שיקרה לה משהו. במקום זאת, הוא הצמיד לה שומר ראש, הגביל את מרחק תנועתה ושמר עליה בשבע עיניים.
כמובן שהודיתי לו תמיד על כך, מהסיבה שלא יכולתי לדמיין עוד תרחיש בו היא נחטפת, מאיימים על חייה או הורגים את הורינו מול עיניי.
הוא שמר עליה ועל המשפחה שלנו מכל משמר.
לוקה עיקל את שפתיו בחיוך זחוח. "יפה, אתה לומד." ענה בגיחוך. "אבל אתה צודק, עד לפני שנה לא הייתי נותן לך ללכת. אבל עכשיו כשהמצב נרגע, אני יכול להרשות לעצמי לאפשר לך."
זקפתי גבה כשצפיתי בו מברבר שטויות, כי לא היה סיכוי שכזה. לא מהיכרותי עם קאפו המאפיה האיטלקית. "מה הקטע? בטוח יש איזשהו עניין." שאלתי.
לוקה לא סתם היה משחרר אותי כך. אולי לא הייתי חשוב לו, אבל הייתי חשוב לאשתו, אחותי. הדבר הזה הפך אותי לבעל חשיבות בעיניו. "רק אצטרך לשלוח אותך עם כמה חיילים שלי." אמר.
כמובן.
לא חשבתי אחרת.
"ברור," שילבתי את זרועותיי על חזי. רציתי לסיים את השיחה הזאת ולחזור לחיי. "אבל זה כבר לא מה שאני רוצה. אני רוצה את מה שהבטחת לי לפני שנה." דרשתי.
לפני שנה לאחר החטיפה של אחותי בידי הרוסים, וכמעט רצח הורינו, רציתי להצטרף למאפיה כדי שאוכל להגן ולנקום.
בעיקר לנקום.
מחשבה מטומטמת, נכון? בדיעבד אני מבין שזה היה מטומטם לבקש זאת. לא הייתי רוצח, לא נהנתי לפגוע באנשים, לא יכולתי לעשות את זה.
זה לא היה אני.
אבל כן רציתי להתחזק.
לכן הוקל לי במקום מסוים שלוקה סירב לבקשה שלי. במקום זאת הוא הבטיח שיאפשר לי ללמוד הגנה עצמית ואומנויות לחימה, לאחר סיום לימודיי.
אך הוא עדיין ניסה להניע אותי מכך, לא ברור לי למה. "בסדר," לוקה נאנח לבסוף. "אני אדבר עם סנטינו, אתה תתחיל ללמוד איתו בזמן שנואל בבית או איתי, או עם אחד מאחיי, כך שהוא לא יצטרך לשמור עליה." הסכים לבסוף.
הנהנתי בראשי כתודה. "תודה, לוקה. זה כל מה שרציתי." הודיתי לו. קמתי על רגליי לאחר מכן בכדי לצאת מחדר העבודה שלו, אך קולו עצר אותי לפני שהפסקתי להתקדם.
"דין, אתה בסדר? אני צריך לדאוג לגבי משהו?" שאל. הישרתי אליו מבט, בעודו נועץ בי את עיניו שחקרו את פניי, והיו כל כך הרבה דברים שרציתי לומר.
כל כך הרבה דברים שלא יכולתי להגיד. הנדתי בראשי לשלילה וליקקתי את שפתיי. "לא," עניתי וצעדתי לאחור. "אני בסדר גמור."
לוקה לא ענה כשהפנתי אליו את גבי, והתקדמתי לעבר הדלת. יצאתי החוצה מחדר העבודה שלו ושחררתי נשימה שהחזקתי בתוכי.
כי בכנות?
לא, לא הייתי בסדר.
שום דבר כאן לא היה בסדר.