יפהפייה לוחמת [4]

פרק 8

דין:

אמי עמדה מולי כשידיה מחזיקות במגש מלא בעוף מטוגן ורטבים, כשפיה פעור לרווחה והיא נראית בהלם מוחלט.
שפשתי את עורפי במבוכה בזמן שעיניה של אמי נדדו אל ידי האזוקה לידה של אריאנה. אריאנה כרגיל זעפה, גבותיה מכווצות, עיניה מצומצמות והיא נושכת את שפתה בכעס שידעתי שהופנה כלפיי.
"אני רוצה לדעת מה קורה פה?" אמי שאלה והעבירה את עיניה ממני אל אריאנה. "אני יודע שזה נראה מוזר." מלמלתי בהיותי נבוך לגמרי.
"זה באמת מראה מוזר." אמי הגיבה במהירות והסיטה את עיניה חזרה אליי. "יש לי הסבר." אמרתי ותוך כדי התפללתי שאריאנה תישאר שקטה.
"תסביר."
"אה.. טוב, זה קרה-"
"גנבנו את האזיקים מהשוטר. הבן שלך אזק את היד שלי אליו. כמה נוח." אריאנה קטעה את דבריי. פערתי את עיניי לאור ההסבר שלה.
"מה?!" אמי שאלה בהלם ושמתי לב שהיא מהדקת את אחיזתה במגש כדי שלא תפיל אותו מרוב הלם. "היא צוחקת," מיהרתי לומר.
לפני שאמי תקלוט שזאת הבחורה שגרמה לתאונה שלי, ולפני שאריאנה תפלוט עוד שטויות מיותרות, משכתי את אריאנה איתי לאחד השולחנות הפנויים.
"אמא, את המנה הקבועה, בבקשה." ביקשתי ודחפתי את אריאנה כדי שתשב. היא כמובן נלחמה בי, אך בסופו של דבר נכנעה והתיישבה.
התיישבתי לידה כשזרועותינו מונחות בינינו בעקבות האזיקים. "אני מקווה מאוד." מלמלה אך חייכה לעברי שוב. "האוכל כבר יצא אליך."
"תודה, אמא." אמי פנתה לכיוון השני, אך חזרה מיד חזרה. "האם את... את לא הבחורה שגרמה לתאונה של הבן שלי?" אמי שאלה.
"הו, זה היה פשוט—"
סתמתי במהרה את פיה של אריאנה בכף ידי, בכך שכרכתי את זרועי שהייתה אזוקה סביב צווארה בידיעה שהיד שלה מתעקמת בצורה לא נעימה, לפני שתפלוט שטות שתגרום לאמי לחטוף עליה עצבים.
"אמא, אנחנו בסדר." עניתי וחייכתי חיוך שנועד להרגיע את אמי שהייתה קרובה להתפרץ על הילדה שניסתה להתנער מאחיזתי.
אמי הנהנה, אך לא בדיוק ידעה איך להבין את הסיטואציה. "אמצא משהו בשביל לנתק את ה..." היא בקושי הצליחה להשלים את המשפט מרוב הלם.
לאחר מכן היא טלטלה את ראשה ומצמצה בעיניה. "בכל מקרה, אני מסתכלת עליכם." היא אמרה בנימה מאיימת והלכה למטבח.
שחררתי את אריאנה והחזקתי את זרועי למקומי בינינו. "זה כאב," אריאנה סיננה בזעם. "מעניין בגלל מי." מלמלתי ונשמתי עמוק.
"אני אהרוג אותך."
"את יותר ממוזמנת לנסות."
היא נעצה את עיניה בעיניי ונשפה בחדות. קדימה מטורפת קטנה. בואי נראה אותך.

"יש לי כישורים מעולים בלחימה." חייכה חיוך שבישר רעות. גיחכתי. "אחיך אימן אותי. אבל אני לא מרביץ לבנות ובטח שלא לילדות."
כמו שחשבתי המילים של פגעו בנקודה רגישה אצלה, לכן היא משכה את זרועה האזוקה אליה בכוונה כדי להכאיב לי.
מעדתי אליה אך אחזתי בשולחן בידי המשוחררת. "אולי אני צעירה ממך אבל אני ממש לא ילדה." פניה הזועמות היו במרחק נגיעה מפניי ועיניי האש שלה יכלו לשרוף אותי אם היו לה כוחות על- טבעיים.
"מבחינתי את ילדה, אריאנה רוז בנטי." קולי יצא צרוד מהרגיל וידעתי שאני חייב לקחת צעד אחורה ולהתרחק ממנה מהר ככל האפשר.
לא היה לי מושג בת כמה היא, אבל הייתי בן תשע-עשרה. לשחק איתה לא היה חלק מהתוכניות שלי.
שפתיה התעקלו בזווית מעלה. "תקרא לי עוד פעם אחת בשמי המלא, ואדאג להוציא את העיניים הכחולות והמציקות שלך מהחורים החוצה."
האיום הרציני שלה גרם לי לסגת אחורנית. היה לה פרצוף שאמר לי שהיא אכן מסוגלת להוציא לי את העיניים מהמקום.
לא התכוונתי לגלות.
כמה דקות לאחר מכן, אמי הניחה על השולחן את הצלחות עם העוף המטוגן. "אני עדיין מחפשת משהו." אמרה והתכוונה לאזיקים שכלאו את זרועי לזרועה של אריאנה.
"זה בסדר אמא, אולי לסנטינו יהיה." עניתי לדבריה, ואראינה לידי גלגלה את עיניה. "אם תרצי אני יכול להישאר ולעזור לך." הודעתי לה רגע אחרי.
אומנם המסעדה לא הייתה מלאה עד אפס מקום היום, אך יכולתי להישאר ולעזור לה ולאבי. "אני ואבא שלך מסתדרים היום," ענתה והעבירה את מבטה אל אריאנה.
"מי את ובת כמה את, אם יורשה לי לשאול?" אמי שאלה אותה. "לא יורשה לך." אריאנה מלמלה אך נעצתי את המרפק שלי. "דברי בכבוד, ארי. זאת אמא שלי." סיננתי בלחישה אל אוזנה.
בכוונה השתמשתי בכינוי שלה בידיעה שזה יעצבן אותה. היא נשמה עמוק, פלטה קללה חרישית וחייכה לעבר אמי. "פאק. קוראים לי אריאנה. אני אחותו של סנטינו ואני בת שש- עשרה."
שש- עשרה. אלוהים אדירים.
היא קטינה בכל המובנים.
שמתי לב שהיא ממש נלחמה בעצמה והכריחה את עצמה לעטות חיוך על פניה, והמראה הזה גרם לי לגחך. "השם המלא שלה זה אריאנה רוז, דרך אגב—"
פי נסתם בחתיכת עוף שאריאנה בכבודה ובעצמה דחפה לתוך פי. כאילו היא רק חיכתה להחזיר לי על כך שסתמתי את הפה שלה קודם לכן.
"רק אריאנה." דאגה לומר בחיוך מזויף. היא שחררה את העוף מהיד שלה ופלטתי אותו החוצה תוך כדי שאני משתעל.
שרבבתי את שפתי בכעס וכמעט יצאה מבין שפתי קללה, אך אמי נעצה בי מבט שגרם לי לסתום. לאחר מכן היא שבה להביט באריאנה.
"אריאנה," אמי התחילה לומר בנימה הרצינית שלה, מה שאומר שהמטורפת הקטנה הייתה בצרות. "תרשי לי להגיד לך משהו."
אריאנה לא נראתה מרוצה. "אם תעמידי את הבן שלי בסכנה עוד פעם אחת," האיום נשמע מקולה של אמי וגרם לחיוכה של אריאנה לרדת לאיטו.
"אני אדאג שתשלמי על זה. ולא מעניין אותי שאת אחותו של סנטינו, האם אני מובנה?" ליקקתי את שפתיי כדי להסוות את החיוך המרוצה שהתפשט על שפתיי.
זאת אמא שלי.
"כן." אריאנה מלמלה בציות מוחלט להפתעתי. אמי חייכה, "מצוין." היא הלכה ונעלמה מעינינו.