יפהפייה לוחמת [4]

פרק 13

דין:

שוב אריאנה הצליחה להפתיע אותי במהלכים שלה, כשהיא קפצה עליי בלי שום היסוס. רשמתי לעצמי ללמוד את דרך החשיבה שלה כדי למנוע ממנה להפתיע אותי עוד פעם כך.
היא ריתקה אותי אל הרצפה הרטובה, משכה את הזרוע שלי הצידה תוך כדי שרגליה עוטפות את פלג גופי התחתון. הרגשתי שהיד שלי עלולה לצאת מהמקום. פשוט ככה, בלי שום רחמים.
"לעזאזל," קיללתי אותה וניסיתי למשוך את ידי לפני שהיא תתלוש לי אותה. "אריאנה, פאק." מלמלתי וניסיתי להתנגד אליה. "מה מילת הקסם?" שאלה ומשכה עוד יותר ובכוונה את הזרוע שלי.
רציתי להביא אותה לכאן כל יום כדי שתעבוד ללא הפסקה. למה? כי מישהו היה צריך ללמד אותה מה זאת משמעת. ומהר.
"תשחררי אותי." דרשתי מבלי להשתתף במשחק החולני שלה. היא גיחכה וצריבה כואבת התפשטה לאורך היד שהיא משכה אליה.
"מילת הקסם."
"שום דבר," השתנקתי וניסיתי להפוך את שנינו, אך ללא הצלחה. היא לא צחקה כשאמרה לי שהיא יודעת להילחם, הבחורה הייתה חזקה.
חשבתי שאני יכול להפוך אותנו בקלות, כמו אתמול כשהיא נלחמה איתי ברחוב, אך נראה שטעיתי. כי כרגע היא הצליחה לרתק אותי אל הרצפה.
אני לא הצלחתי לזוז, לא כי היא הייתה כבדה, אלא כי היא לחצה לי על נקודה שמנעה ממני להתנועע כמו שצריך.
"מה מילת הקסם?"
"לכי לעזאזל."
היא משכה שוב בזרועי לאחר תשובתי. "אריאנה!" לעזאזל איתך.
"מה מילת הקסם?" היא שאלה שוב. לכל הרוחות. לקחתי נשימה עמוקה והטיתי את ראשי כדי לראות עם הוריי באזור, התשובה לכך הייתה לא. הם עדיין לא הגיחו מאיפה שלא היו.
לפני שחזרתי להביט בתקרה הלבנה כמו קודם לכן, עיניי נתקעו על חיה ברצפה שגרמה לליבי לזנק. "אריאנה," טפחתי על זרועה כדי תשחרר אותי.
"אריאנה, שיט." נבהלתי ככל שהמשכתי להסתכל על החיה השעירה. מבלי להתכוון זה עבד לטובתי, כיוון שלרגע הדבר גרם לדעתה להיות מוסחת.
היא שחררה קצת את היד שלי והלחץ שהפעילה התחיל להיעלם. זה עזר לי להשתחרר מאחיזתה ולקפוץ הרחק ומאחוריה.
בעיקר מאחוריה.
כמעט החלקתי על הישבן אך תפסתי בזריזות את אחד השולחנות. "מה?" היא שאלה בחוסר הבנה. "איבדת את זה סופית?" גיחוך נפלט מבין שפתיה.
לא עניתי, אלא רק הצבעתי על הנקודה שהתקדמה לכיוון שלנו. התביישתי להודות בכך, אבל לי; דין רובינסון, היה פחד מעכבישים.
בעיקר כשהם היו כאלה גדולים ושעירים. הם גרמו לי בחילה נוראית ורצון להקיא. אומנם העכביש שהיה כאן לא היה גדול, אך עדיין רציתי שיעלם.
"תהרגי אותו." דרשתי ממנה בעודי ממשיך להצביע על העכביש השחור. עיניה הצטמצמו כשהסתכלה על העכביש, ואז היא התחילה לצחוק כמו השטן בהתגלמותו.
"מי היה מאמין?" היא המשיכה לצחוק ומחתה דמעות צחוק. "אתה מפחד מעכבישים, דין-דין?" שאלה וידעתי שהיא השתמשה בכינוי הילדות שלי בכוונה כדי לעצבן ולרדת עליי.
חשקתי את שיניי והרמתי לחיקי את המגב שהיה זרוק על הרצפה הרטובה, הודות לה. "לא. לעזאזל, אולי תעשי משהו מועיל סוף- סוף ותהרגי אותו."
אחזתי במגב כאילו העכביש התכוון לקפוץ עליי כל רגע. מוכן לפעולה. פתטי, אני יודע.