יפהפייה לוחמת [4]

פרק 23

אריאנה:

בקושי הצלחתי לפקוח את עיניי, היה לי קר כל כך ופניי היו לחות מזיעה. הייתה לי בחילה ומיצי מרה עלו בגרוני. אני חושבת שאני הולכת להקיא.
לא הצלחתי להתרומם, התקפלתי לתנוחת עובר ולא הפסקתי לרעוד. ראייתי הטשטשה, עיניי צרבו וככל שניסיתי להימנע מזה, כך לא הצלחתי להתאפק.
רכנתי מטה והקאתי את תכולת קיבתי הריקה, היישר אל הרצפה אני חושבת. לא חשבתי, לא שמתי לב לדברים סביבי, היה לי קר והרגשתי נורא ואיום.
הדבר האחרון ששמעתי לפני שאיבדתי את ההכרה שוב, היה קולו של אחי.
חליתי והיה לי חום גבוה.
כשפקחתי את עיניי שוב, ראיתי את אחי שישב על קצה המיטה וסחט מגבת רטובה. לקח לי רגע ממושך להתעשת ולהבין איפה אני נמצאת, ומה קורה סביבי.
לא היו לי כוחות לדבר.
סנטינו שם לב שהתעוררתי, כשהניח את המגבת הסחוטה על מצחי המיוזע והרותח. "תשני, הזמנתי רופא שיבוא לבדוק אותך." לחש.
עצמתי את עיניי, ניסיתי להבין שוב, ואז הבזק של זיכרון הופיע בראשי.
עיניים כחולות. קפוצ׳ון. מקלחת.
כמעט נחנקתי ממבוכה והרמתי את השמיכה, קיוויתי שסנטינו לא ישים לב ויראה שאני לבושה רק עם הקפוצ׳ון של התאום בעל העיניים הכחולות.
הייתי תשושה ומותשת, אך זכרתי ברגע פתאומי שכן לפחות הספקתי לשים תחתונים לאחר שגירשתי אותו מהחדר, לפני שהסתחררתי שוב ונזרקתי על המיטה, ככה לבושה רק בקפוצ׳ון שלו.
קצב הלב שלי האיץ. הייתי סמוקה ולא רק מהחום. "אני..." מלמלתי בקושי. שפתיי בקושי הצליחו לנוע, הייתי מותשת מדי. "אל תדברי, ארי. את רותחת מחום." אחי אמר.
למזלי הצלחתי לשים לב לאותם בגדים שהיו על המיטה שלי עוד קודם לכן. היו שם מכנסיים קצרים, כחלק מהפיג׳מה שלי.
לכן רק לאחר שסנטינו הלך, התאמצתי ושלחתי את היד החלשה שלי לערימת הבגדים. לקחתי את המכנסיים, גורמת לאותה ערימה ליפול על הרצפה, ובאיטיות כשאני מתנשמת בכבדות, לבשתי את המכנסיים.
סנטינו לא אמר משהו על כך שלבשתי את הקפוצ׳ון של דין, והוקל לי שכך היה. הראש שלי הסתחרר שוב, המגבת הרטובה נשמטה מראשי ונפלה על הסדין.
הייתי כל כך עייפה ומסוחררת, שפשוט נזרקתי חזרה על הכרית, והתעלפתי בפעם השלישית.

דין:

במשך שלושה ימים מאז עדכנתי את סנטינו בהחלטתי, הרגשתי שוני בשגרה שלי, כאילו משהו לא הסתדר, היה מוזר, היה חסר. הוא ביטל את האימון שהיה צריך להיות לנו, הוא לא הסביר למה, אבל הוא ביטל ואני נאלצתי להישאר באותו יום בבית.
הרגשתי יותר מדי דברים בבת- אחת. שמחתי שחזרתי לחיי הקודמים לפני אריאנה, לשקט ולדממה, במהלך היום עזרתי להורים שלי במסעדה, עד הערב שבו חזרתי איתם הביתה.
לוקה נשאר לעבוד מהבית כי סנטינו לא יכול היה להגיע מסתבר, ברונו יצא כל ערב לסידורי עבודה שהיו בבר שבבעלות המאפיה, ואילו סביו יצא לסידורי עבודה שהיו קשורים למועדון.
לכן בלילות נשארתי, אני והבנות, אבל אחותי הייתה עצבנית על לוקה בגלל ההורמונים המטופשים של ההיריון, וכן השגתי לה גלידה לפי בקשתה אבל זה לא הספיק.
בנוסף הם עדיין שמרו את זה בסוד מכולם. זאת הייתה החלטה משותפת על פי דבריה של אחותי, מחד לוקה לא רוצה שהמידע יצא החוצה ומאידך נואל עדיין לא הייתה מוכנה לספר זאת.
קמילה העדיפה לקרוא בספרייה שסביו בנה לה בשנה שעברה עד שיחזור, ופיורה... טוב פיורה בילתה איתי בסלון עד שברונו חזר.
עם זאת עדיין הרגשתי שמשהו חסר לי, לא יכולתי להסביר את זה אפילו לעצמי. כאילו השגרה הייתה אותו הדבר מיום ליום, בדיוק כפי שאהבתי והעדפתי.
אז למה הרגשתי חוסר לא ברור? לא ידעתי להסביר למה הרגשתי ככה ומה היה חסר לי, לא ידעתי להצביע עליו.
גם היום, עזרתי להוריי במסעדה, כשהטלפון שלי צלצל בדיוק כשלקחתי הזמנה. רק לאחר ששלחתי את ההזמנה בטבלט המיוחד, פניתי לענות לשיחה.
זה היה סנטינו.
"אני יודע שאמרת שאתה לא יכול להמשיך, אבל אני די זקוק לעזרה שלך עכשיו." הוא לא השאיר לי מקום לענות, כשישר דיבר איך שעניתי לשיחה.
מצמצתי בעיניי.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה. הוא נשמע די נואש וזה לא התאים לו.
"אריאנה חולה עם חום גבוה, ואני צריך ללכת בעניין דחוף. אני צריך שתבוא. ברונו אמר שהוא בדרך לאסוף אותך." הסביר.
אז אריאנה חולה, זה מתיישב היטב עם מה שקרה כשחושבים על זה. ומסביר בנוסף למה הוא נעלם בשלושת הימים האחרונים. נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי. חשבתי שסיימתי עם זה.
"סנטינו, אמרתי לך שאני לא יכול. אני-"
"אין לי מישהו אחר. אני לא סומך על אף אחד איתה, רק עליך. כמה שעות עד שאמצא לך מחליף."
כשהוא אמר את זה ככה, התקשיתי לסרב. זה רק לכמה שעות, היא חולה ולא מסוגלת לעשות בעיות. רק כמה שעות ואחזור לשגרה שלי.
"בסדר."
"תודה, דין. להתראות."
"ביי."