יפהפייה לוחמת [4]

פרק 11

אריאנה:

"ארי," אחי דפק על הדלת של חדר האורחים שהקצה לי כחדר שינה. סירבתי לפתוח לו את הדלת כמו שסירבתי לענות לו. "אני ממש מצטער על אתמול. זה היה דפוק מצידי." התנצל שוב.
עדיין לא עניתי. "ארי.." שמעתי אותו נאנח, ולאחר מכן את צעדיו המתרחקים מהדלת.
אתמול בלילה היה נורא ואיום. סנטינו הרצה לי על כמה שהייתי חסרת זהירות, שאני צריכה להפסיק לעשות צרות ולהשלים עם העובדה שדין יהפוך להיות הבייביסיטר שלי.
טוב, הוא לא ציין זאת במילים האלה אבל כך אני פירשתי. לאחר מכן הוא קיבל הודעה מזרה מסתורית שסירב לדבר עליה, ואז עוד גירש אותי מהבית עם שקית זבל.
והסיום המתוק? היה שפגשתי את הפסיכופת המתעלל. בהחלט לילה מהנה.
מהרגע שהבוקר הפציר לו, סנטינו ניסה לדבר איתי איך סירבתי לתת לו. הוא היה אמור להיות בצד שלי, במקום זאת הוא צידד בצד של התאום האידיוט בעל העיניים הכחולות שאני לא סובלת.
אז כן, עדיין כעסתי עליו מאוד.
לפני שהספקתי לשקוע בהרהורים נוספים, הדלת נפתחה בסערה. "סנטינו! מה נראה לך?!" התפרצתי עליו כשנכנס לתוך החדר מבלי להודיע.
"יש דבר כזה שנקרא נימוס בסיסי וזה לדפוק." חשקתי את שיניי. הוא רק גרר איתו כיסא כדי שיוכל לשבת עליו. "אני לא מסוגל להילחם נגדך יותר, אז את תקשיבי למה שיש לי לומר." ענה ונעץ בי את עיניו.
התחלתי לצחוק בחוסר אמונה. "לא אכפת לי. לא משנה מה, אין לך שום תירוץ להתפרץ לתוך החדר הזה כל עוד אני בפנים."
סירבתי להגיד שחדר האורחים הזה הפך להיות החדר שלי, והובכתי רק מהמחשבה שיכולתי במקרה להיות עירומה.
הוא השתתק והעביר את ידיו על פניו. "בסדר, אני מבין. את צודקת. אבל אנחנו בכל זאת הולכים לדבר על מה שקרה אתמול בלילה. על הריב שהיה." הוא החליט בשביל עצמו בעיקר, כי אני לא התכוונתי לדבר איתו בכלל.
"אם אתה חושב שזה מה שהולך לקרות, אתה ממש טועה סנטינו. אני לא מתכוונת לדבר איתך, אז צא מפה!" נהמתי וזרקתי עליו את הדבר היחידי שהיה נגיש ליד שלי, במקרה הזה; הכרית.
הוא תפס את הכרית רגע לפני שהיא פגעה בפניו. לא רציתי לשחזר את הריב מאתמול בלילה, ממש נמאס לי מזה. "אנחנו כן נדבר, כי המצב הזה בלתי נסבל מבחינתי."
"מבחינתך. מבחינתי הכל מושלם." שילבתי את ידיי על חזי ונעצתי בו מבט מתריס.
מה שהיינו צריכים לדבר עליו, דיברנו עוד בלילה שהגעתי לכאן ובלילה שלאחריו. לא היה צורך להמשיך ולנהל שיחה שלא תצא ממנה כלום, אלא רק עצבים וכעס.

"טעיתי, לא התכוונתי שזה יצא ככה. אני לא מעדיף אותם על פנייך, את אחותי הקטנה. כל החלטה שקיבלתי הייתה למענך, לא רציתי להעמיד אותך בסכנה." הסביר, אך לא האמנתי לו.
הוא לא עשה שום דבר כדי להוכיח את זה. "זה לא נראה ככה." מלמלתי ונמנעתי מלהסתכל עליו. שום דבר שיגיד לא ימנע ממני לחשוב אחרת.
כבר לא היינו בשלב של הבטחות ומילים, אלא התקדמנו למעשים. "אני...פאק," קילל ולאחר שלא הגבתי, המשיך. "בואי נפתח דף חדש, בבקשה." הישרתי אליו מבט והשתדלתי שלא לצחוק מול פניו הרציניות.
דף חדש? הוא רציני?
"עד שלא תוכיח לי אחרת סנטינו, אני לא פותחת איתך שום דבר. בטח שלא דף חדש." הוא חי באשליה אם הוא חושב שפשוט אוכל להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר, כאילו לא הייתי לבד במשך שנים.
לא משנה כמה הוא חשב שככה הוא יוכל להגן עליי, זאת לא הייתה הדרך. הייתי מוכנה לסבול הכל אם זה היה אומר שאשאר איתו.
עיניו הושפלו מטה לאור התשובה שלי, שברור שהוא לא רצה לקבל. "למה את לא מספרת לי פשוט?" שאל לאחר שתיקה וחזר להביט בי.
"מה הקטע שלך עם דין? מה הסיפור שאת כל כך מסרבת לספר לי, עד לרמה שהכרחת אותי להבטיח לך שלא אחטט." הוסיף בתהייה.
והנה זה.
שוב פעם דין.
בכל מקרה זאת הייתה תשובה שלעולם לא אענה, מה קרה לי, מה הסיפור שלי. בקשר לשאלתו על דין, דין פשוט היה התזכורת לכך שהחיים שלי לא האירו לי פנים.
אומנם הוא ואחותו לא היו הסיבה לכך שאחי בחר לעזוב, אך הם היו הסיבה לכך שהיחסים בינינו הדרדרו בשנתיים האחרונות. הוא תמיד היה איתם גם במחיר שלהשאיר אותי מאחור.
ועל כך לא סבלתי אף אחד מהם. "כבר הסברתי לך. אני לא מתכוונת לנהל את השיחה הזאת שוב, כי לא קרה כלום." עניתי בשקר גמור.
אכן קרו המון דברים, דברים שלא יכולתי לספר לו. ידעתי שהוא רוצה לשאול עוד המון שאלות, מה קרה לי בשנים שעברו בזמן שהוא היה כאן בניו יורק, ואני הייתי רחוקה מהעיר.
למה הפכתי להיות כזאת זועפת ועצבנית, למה כל דבר שהוא עושה גורם לי לכעס בלתי נשלט.
כל אלו היו שאלות שיכולתי להרגיש שעומדות בקצה לשונו, אך הוא לא שאל כי הוא ידע שהתשובה שלי תישאר אותו הדבר.