יפהפייה לוחמת [4]

פרק 36

אריאנה, גיל ארבע:

"סנטי," קראתי לאחי הגדול בקול רועד. "קר לי." היה לי ממש קר. הבגדים שלבשתי לא הצליחו לחמם אותי והחדר היה קריר. סנטי מיד לקח שמיכה דקה ובלויה שהייתה זרוקה על הרצפה ומיהר אליי.
"הנה, תתכסי בה." הוא עטף אותי בשמיכה שהיה קרה ודקיקה. עדיין רעדתי. "קר לי..." מלמלתי ובכיתי. שכבתי על המזרון הבלוי בחדר הקטן שלנו, שהריח כאילו מישהו הקיא בו. "אני..." סנטי אמר והסתכל סביב. "אני אדאג לך לחימום, ארי. תני לי לחפש לך משהו בחוץ."
מהר מאוד הושטתי את ידי ותפסתי באצבעותיו הקרות. גם הוא היה קר. "אל תלך." ביקשתי בבכי. כל פעם הוא היה יוצא החוצה וחוזר אליי לאחר שעות. לא רציתי להישאר לבד בחושך. פחדתי.
"את תהיי חולה, ארי. אני חייב למצוא לך בגדים חמים. תני לי כמה זמן, אחזור מהר, אני מבטיח."
"אני לא רוצה, סנטי. אל תשאיר אותי לבד!" בכיתי בקול. סנטי שחרר את היד שלי. "אני אחזור מהר." אמר והתרחק. לא רציתי שהוא יתרחק.
"איך תצא ככה?" שאלתי אותו. גם הוא לבש בגדים שלא היו מחממים במיוחד. "אני אסתדר, אל תדאגי לי. תני לי לדאוג לך." אמר וחייך ברוגע. לא אהבתי את זה.
"תשאירי את השמיכה עלייך עד שאחזור. אל תורידי אותה, ארי. יורד שלג וקפוא בחוץ. אני לא רוצה שתקפאי. אז תקשיבי לי ותמשיכי להתכסות." ביקש לפני שנעלם שוב דרך הדלת.
עטפתי את עצמי בשמיכה כפי שדרש וקברתי את ראשי מתחת לשמיכה. לא הפסקתי לרעוד. היה לי ממש קר. גם לא אהבתי להישאר פה לבד.
ידעתי שסנטי מנסה הכל כדי למצוא לנו משהו לאכול או בגדים חמים, ואהבתי אותו כל כך. אבל פחדתי שאמא שוב תכעס עליי כשהוא לא נמצא.
אמא כעסה עליי הרבה. סנטי אמר שאמא חולה ושהיא לא מתכוונת לזה באמת. אבל לא היה לי נעים בסביבתה, לא רציתי לראות אותה.
היא הפחידה אותי כשכעסה עליי. היא הייתה צועקת וזה לא היה לי נעים. לכן לא רציתי להישאר לבד. רציתי את סנטי פה איתי.
נשארתי לשכב בשקט בחדר הקטן כי אז אולי היא לא תתעורר, או תכעס ותדבר אליי לא יפה. עשיתי כמו שסנטי אמר לי לעשות. ספרתי עד עשר. זה היה משהו שעשיתי בכל פעם שהוא יצא.
הוא ביקש שבכל פעם שאגיע לעשר, אתחיל לספור מחדש. אז התחלתי לספור ולאט- לאט הדמעות שלי הפסיקו. אמא לא אהבה שאני בוכה. גם סנטי לא, אבל סנטי היה מחבק אותי חזק. אמא לא חיבקה אותי רוב הזמן בגלל שהיא הייתה חולה.
ככה סנטי היה אומר לי כל פעם שהיא לא התנהגה כמו כל אמא אחרת שראינו ברחוב. פעם שאלתי אותו למה אין לנו אמא כזאת, והוא ענה לי בגלל שאמא חולה.
אז שתקתי ולא הצקתי לו שוב.
"חזרתי," סנטי סוף סוף הגיע. ספרתי שוב עד עשר. "הבאתי לך משהו חם ללבוש, קומי." הוא התיישב מהר לידי על המזרון והוריד את השמיכה הדקה כדי להלביש אותי.
הוא מצא בגד יפה. "מאיפה?" שאלתי כשהוא הלביש אותי. האף שלו היה אדום מאוד. זה היה חמוד. "השאלתי מחבר." הוא לא אמר אמת. לא היו לנו חברים וסנטי כל פעם היה מוצא דברים שלא יכולנו להרשות לנו. "זה חמים." אמרתי מבלי להתלונן.
"אני שמח."
"תישן איתי? אני לא רוצה לישון לבד."
"בטח," הוא נשכב לידי וכיסה את שנינו בשמיכה. יותר נכון, כיסה רק אותי. "אני איתך."
"יהיה לך קר, סנטי. קח קצת מהשמיכה." הצעתי לו. הוא סירב. "אני בסדר, יש לי עור עבה." אמר וטפח על בטנו. צחקתי. "אין לך עור עבה, מה זה עור עבה בכלל?" שאלתי והמשכתי לצחוק.
סנטי תמיד הצחיק אותי כשהיה לי רע. "עור שמספיק לי כדי שלא יהיה לי קר. עכשיו תשימי ראש כי מאוחר." הנחתי את ראשי צמוד אליו ועצמתי את עיניי. "סנטי,"
"כן, ארי?"
"אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך, ארי."