יפהפייה לוחמת [4]

פרק 48

אריאנה:

הטלפון הכביד עליי בידי. ההודעה שהייתה על הצג מג'וליאן צחקה עליי ככל שהזמן עבר. הייתי צריכה לזוז ומיד, אבל התקשיתי לקום מהמיטה. קודם לכן, לאחר שגירשתי את דין ונשארתי לב, לקח לי זמן לקום מהרצפה ולגרור את עצמי למיטה.
לא הצלחתי לעצום עין לשנייה.
ידעתי מה הייתי צריכה לעשות.
ידעתי שהייתי צריכה לקום ולבצע את משימתי.
אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לכך. ההודעה הנוספת שג׳וליאן שלח לי עשתה לי מועקה עצומה בחזה שלי.
כשהזיכרונות הפתאומים מהעבר לא הפסיקו להציף אותי, לקחתי נשימה עמוקה.
יותר מאחת.
כמה נשימות.
סילקתי ממני את השמיכה והנחתי את רגליי על הרצפה. עמדתי לעשות את זה. לא הייתה מכאן דרך חזרה.

דודה שלי מתה.
פשוט ככה.
מתה.
היא נהרגה בתאונה אכזרית, מתה במקום. אפילו לא טרחו לי להסביר מה בדיוק קרה לה. הייתי בת שש- עשרה, חסרת כל, גרה מזה הרגע לבדה כשהפסיכופת נושף לי בעורף, אחי לא היה מודע אפילו למוות של הדודה שלנו, או אליי.
הכסף ששלח לי מדי חודש נעלם. היא בזבזה אותו עד לפרוטה האחרונה, ואחי אפילו לא ידע.
או שהוא לא רצה לדעת.
הוא לא בדיוק יצר איתי קשר בתקופה האחרונה. הוא תמיד היה עסוק, עסוק יותר מדי בשבילי. כעסתי עליו כל כך, לא יכול להיות שהוא השתנה בצורה הזאת.
ישבתי על הספה הקרועה והבלויה שהסריחה מעובש ומה לא, ובהיתי בקיר כחסרת מושג. לא ידעתי מה הייתי אמורה לעשות עכשיו.
גם לא יכולתי להרשות לעצמי שהרשויות יקחו אותי, לא שעניינתי אותם בשלב כלשהו בחיי. הייתי חייבת לישב מסלון מחדש ולהחליט מה לעשות עם חיי.
הדלת שלא הייתה נעולה אף פעם חרקה, ורק לפי הצעדים שלו ידעתי מי נכנס.
הסיוט הכי גדול שלי.
ג'וליאן.

לקחתי את התיק שלי והוצאתי משם את המכשיר שג׳וליאן נתן לי לפני ימים. הוא היה אמור לשמש אותי כשאפרוץ לכספת, שלא ידעתי אם קיימת בכלל.
לא האמנתי שאני באמת עושה את זה.
רציתי שהכל ייגמר במהירות כלא היה, מכיוון שהמחשבה ממה שעלול לקרות הפחידה אותי עד מוות.
הדופק שלי הלם באוזניי וגופי רעד. החזרתי את המכשיר לתיק ותליתי אותו על כתפי. לפני שיצאתי מהחדר, בדקתי שהמסדרון ריק.
היה אמצע הלילה והתפללתי שכולם ישנים. כולל דין. זמן מה עבר מאז שראיתי אותו, וקיוויתי שהוא נרדם. הדחקתי אותו ואת הנשיקה שלא יצאה לי מהראש, וצעדתי בדממה.
הייתי צריכה להגיע לתחנה הראשונה שלי.
המשרד.

"שלום לך, ארי המתוקה."
שילבתי את זרועותיי על חזי במגננה כשהוא הלך בביטחון בבית שמעולם לא היה שלו, אבל התנהג כאילו כן. לא שהרגשתי בבית כאן בעצמי, אך שנאתי את העבודה שהוא לקח לי את הדבר היחיד שהעניק לי פרטיות.
"מה עכשיו?" שאלתי באנחה ונשענתי לאחור. תמיד עשיתי כל מה שרצה. הסתובבתי עם אנשים מפוקפקים, חייכתי אליהם בתמימות, שיחקתי את עצמי כאילו היה המושיע שלי.
נתתי לו לגעת בי.
על אף שלא זכרתי את זה.
הוא אמר שנהינתי, שאהבתי, אבל לא בדיוק זכרתי את אותו הרגע בבירור. ויותר גרוע, ראיתי אותו נוגע בעצמו כשלא פעלתי על פי הכללים שלו. והכל מול עיניי.
הוא חייך את החיוך הערמומי שכה שנאתי. "הבנתי שקיבלת את החדשות המרעישות על מות דודתך."
"איך אתה יודע?" בחנתי אותו. לא הייתי אמורה להיות מופתעת, בכל זאת היה מדובר בו, אבל עדיין לא הצלחתי לסלק את תחושת ההפתעה.
הוא שוב צחק.
כאן ידעתי שהיה מניע נסתר.
תמיד היה.