יפהפייה לוחמת [4]

פרק 5

דין:

איך שנכנסתי עם סביו לתוך האחוזה, אחותי עמדה מולי וניסתה ככל יכולתה שלא לצחוק. היא סתמה את פיה בידה, אך זיהיתי הייטב את המבט שלה שבישר שהיא עומדת להתפקע מצחוק.
"אל." ציוויתי והתקדמתי לתוך האחוזה. צחוק זעיר נפלט מבין שפתיה. "סליחה," מלמלה ועקבה אחריי. "אבל אתה בסדר, דין-דין?" שאלה ורגע לאחר מכן התחילה לצחוק ללא שליטה.
גלגלתי את עיניי ומתוך חוסר כוחות נפשיים אפילו לא טרחתי לתקן אותה. לא אהבתי שהיא קוראת לי דין-דין, מהסיבה שהיא הייתה קוראת לי כך שהיינו קטנים.
עם הזמן הרגשתי שהכינוי כבר לא היה רלוונטי, אך נואל אהבה להשתמש בו.
האדם הכמעט אחרון שרציתי לראות, כיוון שאריאנה הייתה האדם האחרון שרציתי לראות, הייתה פיורה. לא רציתי שהיא תראה אותי כך, אפילו לא הצלחתי להסביר לעצמי למה.
הייתי נבוך. היא ישבה על הספה וברגע שראתה אותי, לאחר שנואל הצטרפה אליה, שתיהן התקשו לשמור על הפה שלהן סגור.
לעזאזל.
לא נהנתי בכלל לראות את שתיהן צוחקות כך ללא שליטה. לפחות קמילה לא הייתה שותפה לזה. "היי, דין. אתה בסדר?" קמילה בדיוק הגיחה מהמטבח עם כוס מים בידה.
נשפתי החוצה בתסכול כשהבנות המשיכו לצחוק על הסיטואציה, ופניתי אל קמילה. "כן, תודה קאמי."
אז הסתובבתי ופניתי אל שתי האחרות. "תלמדו קצת מחברה שלכן, לא יזיק." מלמלתי אך כאב הראש שתקף אותי גרם לי לרצות לעזוב הכל ופשוט לישון.
"מצטערות," פיורה התנצלה וקמה מהספה. "בוא, אני אעזור לך לעלות."
"כן, אני חושבת שעדיף." נואל הגיבה. הצרתי את עיניי לכיוון אחותי התאומה. "גם אני אוהב אותך, אחותי." הגבתי אך נואל רק התפוצצה מצחוק מאחוריי.
גלגלתי את עיניי בידיעה שלא משנה אילו חילופי דברים יעברו בינינו, עדיין אוהב אותה ואת העקיצות שלה. בעיקר את העקיצות שלה, אבל היא לא צריכה לדעת את זה.
העקיצות שלה היו הדבר שגרם לי להרגיש בחיים, להרגיש שהכל נורמלי בינינו, כאילו היא לא התחתנה עם קאפו המאפיה האיטלקית.

כשסביו בדיוק נכנס אחריי, לוקה באותו הרגע יצא מחדר העבודה שלו, כאילו יכול היה לחוש בנוכחות של אחיו. "איפה סנטינו?" הוא שאל בפנים זועפות.
פיורה שעמדה עדיין לידי לחשה לאוזני, "הוא בהתקף זעם, זה הזמן שלנו ללכת." חיוך קטן התפשט על פניי. היא הצליחה לגרום לי לחייך לאחר היום המוזר הזה.
הפעם אחרונה שבה ראיתי את לוקה הייתה במקום התאונה רגע לפני שהתעלפתי, לכן לא היה לי מושג שהוא חזר. "הוא יבוא בקרוב, אחותו נעלמה, הוא מחפש אותה." סביו השיב בפשטות.
"אחותו בחורה משוגעת, לא ראיתי דברים כאלה." ברונו עמד במפתן דלת חדר העבודה של לוקה, וצחק על המתרחש.
משוגעת? יותר כמו פסיכית.
לוקה הסתובב אליו והמבט ששלח לו גרם לי ולפיורה לצעוד מהר יותר לכיוון המדרגות. הוא בהחלט כעס עדיין.
פיורה הלכה לידי ודאגה שלא אתרסק לאורך המדרגות, כשהתחלנו לעלות בזריזות. "אני בסדר," אמרתי לאחר שעקבה אחריי לאורך כל הדרך.
"תן לי לדאוג לחבר הכי טוב שלי," היא קרצה וגרמה לליבי להחסיר פעימה. מצמצתי בעיניי כדי לסלק את התחושה הזאת.
אסור היה לי להרגיש ככה.
"וברונו, מה איתו?" שאלתי והתנגשתי קלות בכתפיה עם זרועי. למרות שידעתי שזה עלול לעשות לי לא טוב, רציתי לשאול. היא הייתה ידידה שלי והייתי צריך להתנהג כמו ידיד ולא כמו בחור שיש לו רגשות אליה.
היא הסמיקה וחייכה, אך בתגובה היא דחפה אותי בחזרה. "הוא יודע שהוא החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, כל התארים שקיימים. אבל יש לי עוד חבר אחד." ענתה וגררה את צחוקי.
"בטוחה? אני אומר שתתחילי להודיע לו שיש לך אחד אחר." צחקתי כשהלכנו במסדרון.
"תסתום, עדיף שלא ישמע." פיורה זרמה איתי ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל. כן, היא בהחלט גרמה לי להרגיש טוב יותר.