יפהפייה לוחמת [4]

פרק 22

דין:

עיניי נפקחו באיטיות לשמע קולות שהגיעו מאזור לא ברור. לקח לי רגע להסתגל אל האור, ואז עוד רגע להבין איפה אני נמצא.
הבזקי זיכרונות הציפו אותי ברגע. נזכרתי שאני נמצא בדירה של סנטינו, נזכרתי בכל הטירוף שעבר עליי אתמול. הנחתי שאלו היו הקולות שכנראה סנטינו השמיע.
שפשפתי את עיניי והזדקפתי מהשכיבה על הספה לישיבה. מצאתי את סנטינו עומד במטבח, מול מכונת קפה וטלפון בידו הימנית. הוא לבש בגדי בית ולא את החליפה שלבש אתמול, משמע הוא לא הגיע עכשיו, אלא לפני כן.
שלחתי את ידי אל הטלפון שלי. השעה הייתה עשר בבוקר. מצמצתי בעיניי בבלבול ואז שוב בחנתי את השעה הנקובה. הפעם האחרונה שדיברתי עם סנטינו הייתה אחרי ארבע, עברו מאז שש שעות?
ישנתי שש שעות? שיט.
רק אז שמתי לב לשמיכה שהייתה עליי, שמיכה שבוודאות לא זכרתי שהשתמשתי בה. הזזתי אותה הצידה וקמתי מהספה. התקדמתי אל עבר סנטינו כדי להודיע לו שהתעוררתי.
כחכחתי בגרוני ושילבתי את זרועותיי על חזי. "הו התעוררת," סנטינו הרים את ראשו מהנייד והביט בי. "לא התכוונתי להירדם יותר מדי, סליחה."
"ישנת חזק כשהגעתי," הוא אמר ולחץ על כפתור במכונת הקפה, שמיד התחילה להוציא קפה לתוך הכוס שהייתה מתחת לפיה. "לא רציתי להעיר אותך." הבהיר.
הנהנתי בהבנה. "אריאנה?" שאלתי, כבר לא באמת ידעתי מתוך מה הגיעה השאלה הזאת. דאגה? לא ידעתי להגיד. "היא ישנה." ענה והצביע על מכונת הקפה.
"להכין לך?"
"כן, אני אשמח. אבל חכה רגע, תן לי לצחצח שיניים קודם." עניתי ומיהרתי אל הציוד שלי כדי לקחת מברשת ומשחת שיניים. הייתי צריך לצחצח קודם, לפני הקפה.
מיהרתי אל השירותים והתחלתי לצחצח את שיניי, תוך כדי אני מעכל בנוסף את מאורעות אתמול. את ההחלטות שהתכוונתי לקבל היום.
אז אריאנה עדיין ישנה. לא ידעתי להסביר מה קרה לה אתמול שגרם לה להתעלף במקלחת, אבל יכולתי להניח לדאגה הזאת בצד.
מהסיבה שסנטינו כאן, ואני יכול לחזור לחיי לאחר שאודיע לו שאני לא מתכוון להמשיך יותר. כשסיימתי החזרתי את המברשת והמשחה חזרה לתיק, ואז הלכתי בחזרה אל המטבח.
שם הסתכלתי על סנטינו מכין בשבילי כוס קפה, בעודי חושב על איך לנסח את דבריי בצורה טובה וברורה, מבלי שיכעס עליי.
ידעתי שהוא סומך עליי, לא סתם הוא בחר בי לשמור עליה, אבל עדיין דבקתי בהחלטתי מאתמול בלילה. אני לא נשאר. אני לא רוצה להישאר.

רק לאחר שהוא הניח את כוס הקפה על הדלפק והתיישב מולי, אז פתחתי את פי. "תודה," הודיתי ולגמתי מהקפה החם.
בין הלגימות שלי הנחתי את הכוס חזרה על הדלפק. "רציתי לדבר איתך על משהו." התחלתי לומר.
סנטינו הצר את עיניו. "תמשיך."
בהתחלה היססתי, אך אז פשוט אפשרתי למילים לצאת בחופשיות. "אני לא יכול להמשיך, סנטינו. אני לא חושב שאני מתאים לתפקיד הזה. אולי אתה צריך להשיג מישהו שיודע מה הוא עושה, מישהו כמוך."
הוא לגם מהקפה שלו באיטיות ונעץ בי את עיניו. אני אחזתי בכוס כאילו היא יכולה הייתה להצמיח רגליים ולברוח. "דין, אם זה קשור למה שקרה אתמול, שתדע שאני לא כועס עליך."
"זה לא רק," מיהרתי לומר. הוקל לי בכל זאת לשמוע שהוא לא כעס עליי על כך שאפשרתי לאריאנה לברוח מידיי. אבל באמת לא יכולתי יותר.
בהתחלה זה התחיל כמשחק. משחק רע, אך משחק שיכולתי לזרום איתו. יכולתי להיות שם ולשמור עליה תוך כדי. אך מה שקרה אתמול היה הדבר המכריע בהחלטתי.
זה בהחלט היה קשור למה שקרה אתמול, אבל המקרה ההוא רק הבהיר לי את מה שכבר עמוק בפנים ידעתי. לא יכולתי להמשיך יותר בתפקיד השומר של אחותו.
"מה שאני מנסה לומר," שאפתי אוויר. "זה שאני לא בנוי לזה. אני מצטער, כי אני יודע כמה אתה סומך עליי, אבל אני לא רוצה להמשיך." הסברתי.
במילים אחרות, לא יכולתי לקחת על עצמי את האחריות אם יקרה משהו דומה לאריאנה כפי שקרה לאחותי, וכל זה שוב במשמרת שלי.
סנטינו לאחר דממה קלה, הנהן בראשו. "דין," אמר בנימת קול שהעידה על הסבר מנגד שאמור לבוא, לכן החלטתי לקטוע אותו לפני כן.
"אני יודע שאמרתי לך שאעשה את זה, אבל אני לא יכול." שתיקה.
"אני מבין," אמר לבסוף ונעמד על רגליו. "תודה בכל זאת על כל מה שעשית עד עכשיו." הוסיף כשהניח את הכוס שלו בכיור.