יפהפייה לוחמת [4]

פרק 28

אריאנה:

עצמתי את עיניי לרגע קט, שחררתי נשימה והסתובבתי אל ג׳וליאן בזעם יוקד. "מה אתה עושה פה לעזאזל?" נימת קולי הייתה כלחישה זועמת.
הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שמישהו יראה אותו איתי. דחפתי אותו הרחק מביתן השירותים, לאזור מבודד שהיה מאחורי הביתנים.
התעלמתי מהעובדה שהשארתי את כל הבובות שם על הרצפה, לבד ללא השגחה. לא בדיוק הייתה לי ברירה. לא יכולתי לדבר איתו לנגד העיניים של כולם, ובטח שלא יכולתי לדבר איתו ולהסתכן בכך שמישהו מהנוכחים שהסתובבתי איתם, יראה אותו.
ג׳וליאן ליקק את שפתיו ונעץ בי את עיניו החלולות. חסרות רגש, ריקות, שלא היה בהן דבר מלבד רצון להחריב את עולמי.
כשזה הצליח לו, הוא התענג על זה.
בניגוד מוחלט לעיניים הכחולות שרדפו אותי בכל מקום, שהיו חיות ומלאות רגש. כמעט מעדתי כשהבנתי על מי חשבתי. מטומטמת.
סילקתי מראשי את המחשבה הזאת, והתמקדתי באדם שמולי. "מה אני עושה פה?" הוא שאל וגיחך. רק רוע טהור השתקף בעיניו.
"אני מנסה להבין מה עובר עלייך, אריאנה. בכוונה את מתעלמת ממני? הולכת לך לטייל איתם במקום להשיג את מה שפאקינג ביקשתי ממך?!" הוא זעם.
באותו הרגע הבנתי שהוא בהחלט עקב אחריי. אולי אפילו עקב אחריי מאותו הרגע שהגעתי לכאן, שזאת ממסקנה הגיונית. איזו טעות. איך יכולתי לשכוח שהוא מסוגל לדבר הזה.
פישלתי. "אמרתי לך שזה לא כזה קל!" כמעט צעקתי, אך שלטתי בקולי. לא היה לי מושג איך להשיג את מה שרצה, לא משנה כמה חשבתי על זה.
ידעתי שאני חייבת להזדרז אבל הייתי רחוקה כל כך מלהשיג את זה. ג'וליאן הצמיד אותי לקיר ואם עיניים יכלו להרוג, כבר מזמן הייתי מתה תחתיהן.
"לא נשאר לך זמן יותר, אריאנה. ואני מזהיר אותך כאן ועכשיו." איים. בלעתי את רוקי כשהמשיך, "אני צריך ללכת לשבוע, לכן לא אהיה פה להשגיח עלייך," הוא כרך סביב אצבעותיו קצוות מהשיער שלי.
הטלפון שלי התחיל לרטוט בכיס ללא צליל. לא העזתי לענות. או לזוז. "ואני מצפה ממך, שבתום השבוע הזה, תשיגי לי את מה שביקשתי. שבוע, ארי המתוקה. אם לא תשיגי לי -"
הוא משך את שיערי מטה, כך שראשי הוטה והכאב שהרגשתי בקרקפת היה צורם. לאחר מכן, הוא הרכין את ראשו כך שהרגשתי את שפתיו מטיילות על אוזני ותחושת גועל שטפה אותי.
הבטן שלי געשה ורציתי להקיא. קולו לא עלה על לחישה. "- אם בשבוע הבא זה לא יהיה בידיי, את תשאי בהשלכות. תעשי בקולי והכל יהיה פשוט יותר. הבנת אותי, אריאנה הקטנה והמתוקה?"
התכווצתי מהמשיכה שצרבה לי באזור הקרקפת ומהידיעה שהשעון המתקתק שסביב צווארי, מגיע ומתקרב לסיומו.
"כן, אני מבינה." אמרתי בלית ברירה. "אשיג לך את זה, אז תשחרר אותי לעזאזל."
באותו הרגע הוא עזב אותי, לא לפני שהוא דחף אותי לכיוון הקרקע בחוזקה. נשכתי את שפתי ומצמצתי בעיניי כדי לסלק את תחושת הרטיבות בעיניים.
הוא לא ישבור אותי.
הזדקפתי על רגליי, נעצתי בו עיניים וחשקתי את לסתי. רק לאחר מכן הפניתי אליו את גבי כדי ללכת משם. קיוויתי שהיה תור עצום בשירותים ושאף אחד מהם לא יצא עדיין.
אולם ברגע שעקפתי את הביתן, נתקעתי בחזה קשיח ושרירי. הישרתי אל אותו אדם מבט פעור עיניים, ועיניים כחולות וצלולות פגשו את עיניי.
דין.