יפהפייה לוחמת [4]

פרק 46

אריאנה:

הייתי בטוחה שעמדתי לקרוס נפשית כל רגע. עד שלא חזרנו הביתה לא הייתי רגועה. חשתי בחרדה והייתה לי סחרחורת נוראית. טעם המר מהקיא עוד היה בפי ומועקה עצומה התפשטה בחזי. רציתי להוריד ממני את הלילה הנורא הזה.
הוא התחיל נחמד, עד שדין החליט להתערב כרגיל בחיי ואמר מילים יפות שהצליחו להשפיע עליי גם אם ניסיתי למנוע זאת, ועד שג'וליאן כמו הפסיכופת שהיה, אשר ידע איך לחרב לי את הערב באופן מושלם.
לא דיברתי עם אחי על אף שניסה, במקום זאת רק רציתי להיקבר מתחת לשמיכה. מהרגע שכף רגלי נחתה בדירה שלנו רצתי לחדרי בכדי להתארגן ללילה.
צחצחתי שיניים ונכנסתי במהירות להתקלח. חשבתי שאולי המקלחת תעזור להוריד ממני את התחושות הקשות. תוך כדי ניסיתי שלא לשקוע במחשבות טורדניות.
לא רציתי לחשוב על העיניים הכחולות והמעצבנות, או על העיניים הפסיכופתיות והרעות. התקשיתי לנשום כרגיל, כשהמים זרמו מעליי ושטפו את גופי.
רק את המועקה הם לא הצליחו לגרש, שהתפשטה והתפשטה בחזי מרגע לרגע.
הרגשתי שאני נחנקת.
העברתי את ידי בשיערי, כשטעם המליחות של הדמעות התערבב בפי. מהרגע שדין החליט להתערב בחיי מצאתי את עצמי בוכה הרבה.
הייתי צריכה להתעשת, והתקשיתי לעשות זאת כשהוא היה שם בנחשבות שלי.
נוכח יותר מדי.
"תתאפסי על עצמך, אריאנה. שרדת את ג'וליאן בעבר, את תשרדי אותו גם עכשיו." דיברתי לאוויר במטרה להרגיע את עצמי.
נשמתי עמוק כמה וכמה פעמים. לאחר שהתנקיתי מכל הסבון, סגרתי את ברז המים. התנגבתי במגבת ויצאתי החוצה מהמקלחת.
התלבשתי באיטיות, מהסיבה שלא רציתי לצאת החוצה ולהתעמת ממה שיש לעולם הזה להציע. חוויתי ממנו מספיק, לא רציתי עוד. ובעיקר לא רציתי לפגוש את אחי שכמובן ישאל שאלות שיעלו את מפלס החרדה שלי.
בזמן האחרון הרגשתי בחרדה אין סופית.
לא עניתי להודעה של ג'וליאן, וידעתי שהוא לא יניח לי. הוא לא יהיה מרוצה בוודאות, אבל גם לא הצלחתי להביא את עצמי לענות לו.
בשביל להתמודד איתו הייתה צריכה כוח נפשי רב, וכרגע לא היה לי אותו. הייתי בטוחה שאם אשמע ממנו עוד הלילה אאבד את זה.

לבסוף לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לצאת מחדרון המקלחת. חזרתי לחדרי בדממה, ממש כאילו הייתי בלתי נראית. שמעתי את אחי מדבר בטלפון לכן הוקל לי שהוא לא שם לב אליי.
לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד. ברגע שנכנסתי לחדרי, התמוטטתי על המיטה ובהיתי בתקרה. התקרה הזאת גרמה לי להרגיש לא נעים, כאילו היא צופה בי. לא אהבתי את התחושה.
הטלפון שלי שוב צפצף. אפילו לא הייתי מופתעת, כיוון שידעתי שהרגע הזה יגיע. גם אם בתוכי התפללתי שלא. זה היה נאיבי מצידי לחשוב כך, הרי ברור שג'וליאן ימשיך להתעקש עד שאענה לו.
הרמתי את הטלפון כך שהיה מול עיניי התשושות. הלילה הזה המשיך להיחרב מדקה לדקה. ההודעה הנוספת שג'וליאן שלח לי הפכה את בטני.

תם הזמן.

עצמתי את עיניי ושאפתי עמוקות. לא היה לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה. רק המחשבה על כך גרמה לי לבחילה. הרגשתי דמעה בוגדנית זולגת מעיניי. מחיתי אותה מיד.
לא אבכה שוב. נחלשתי בתקופה האחרונה, נחלשתי מהרגע שהוא נכנס לחיי. התאום האידיוט בעל העיניים הכחולות. שנאתי אותו על כך שהוא הצליח לחדור דרך החומה שבניתי כדי להגן עליי כל השנים האלו.
ובשנייה אחת, ברגע אחד, הוא הצליח למוטט לבנה אחר לבנה. לא שכחתי את התחושות שהרגשתי כשרקדתי איתו, או המילים היפות שאמר לי.
המילים שגרמו לליבי להלום בחזי ולהסתכל עליו כאילו לא היה אף אחד סביבינו. באותה השנייה, לרגע ממש זעיר, כמעט האמנתי לו. לא רציתי שהוא יגיד לי את מה שרצה לומר, לא רציתי לפתח תקוות. לא רציתי להאמין לו. לכן עשיתי מה שהייתי הכי טובה בו.
ברחתי.
הטלפון שלי צלצל ועיניי קלטו את שמו של הסיוט הכי גדול שלי. ג'וליאן התקשר. אלוהים, עמדתי להקיא שוב הלילה.
"את מתעלמת מההודעות שלי, אריאנה?"
"לא. מה אתה רוצה עכשיו? הבנתי אותך, אין צורך להתקשר." השתלטתי על קולי במהרה כשעניתי לו. הייתי צריכה להישאר חזקה מולו.
"אני לא חושב שהבנת אותי, ארי המתוקה."
מה עוד לא הבנתי? הבנתי יותר מדי טוב מה הוא רצה ממני. רציתי לנתק לו אבל ידעתי שזה יגרור דברים גרועים יותר, לכן נשכתי את שפתי ושמעתי אותו ממשיך לדבר.
"הלילה זה יקרה. אין יותר עיכובים, אני רוצה שתתחילי לפעול. הלילה, מובן? ויותר מזה, בעוד כמספר דקות אחיך האידיוט יגיע אלייך ויודיע לך כמה דברים,"
על מה הוא דיבר לעזאזל?
דפיקות ליבי האיצו והנשימה שלי נהיתה כבדה כשתחושה רעה אפפה אותי. כאילו הוא עמד להגיד לי משהו שישנה הכל. נלחצתי רק מהמחשבה על כך, בדיוק כמו כשאמר קודם שהלילה זה יקרה.
זיעה קרה הצטברה במצחי.
"הוא יודיע לך שקרה משהו במסגרת עבודתו והוא צריך לצאת. כמובן שהוא לא ישאיר אותך לבד כאן, ועל זה אני בהחלט בונה. נחשי לאן הוא ייקח אותך, ארי המתוקה?"