יפהפייה לוחמת [4]

פרק 42

אריאנה:

במהירות נעלתי את הכפכפים שלי והתעלמתי מהחול שבין אצבעותיי. מיהרתי להתקדם כדי שדין לא ישיג אותי. לא האמנתי שהוא באמת זכר שאמרתי לו שלא ראיתי מעולם את הים.
לא האמנתי שהוא החליט להתעורר על דעת עצמו בארבע בבוקר כדי לתפוס את הזריחה. ועוד יותר לא האמנתי שזרמתי איתו והגעתי לכאן.
הזריחה הייתה יפהפייה, יותר מדי. הים היה כחול וצלול כל כך, שזה הזכיר לי את העיניים שלו. וככל שחשבתי עליו יותר, כך הלב שלי דפק יותר.
זה היה מעל ומעבר, הייתי חייבת להסתלק. ניסיתי לברוח מדין אך הוא בכל זאת הצליח לתפוס בידי. נמשכתי לאחור והתנגשתי בחזה מוצק. "את חייבת להפסיק לברוח ממני."
ניסיתי להתנער ממנו אף זה רק גרם לו להדק את אחיזתו. "אני הולכת לישון, תשחרר אותי." רציתי להתרחק ממנו. עורי בער בנקודה שבה נגע בו, וקיוויתי שזה בגלל שהיה חם בגלל מזג האוויר.
במקום לענות בחיוב לבקשה שלי, הוא רק חייך חיוך קטן. מיהרתי לסלק את המחשבה על החיוך שלו שנועד לפיורה מראשי, לפני שאגיד עוד מילים שלא הייתי צריכה לומר.
"לא שיקרתי לך, אריאנה." הוא אמר והלב שלי שוב האיץ. לעזאזל, הייתי ממש חייבת להתרחק ממנו. "אני לא מאמינה לך." סיננתי ומשכתי את ידי. לא האמנתי לו.
רק כך יכולתי להגן על עצמי מפניו וממה שאולי יגיע במחשבה הזאת. הוא רק רצה ממני משהו, כמו כולם. אף אחד לא היה בעל כוונות טהורות.
"אני חוזרת לישון, שלא תעז להעיר אותי שוב."
"אריאנה,"
"די, דין. פשוט תפסיק להעמיד פנים." התחלתי לכעוס כבר. הוא שחרר את ידי והעיניים הכחולות שלו חדרו לתוך נשמתי במבט סוער שלא הבנתי את משמעותו.
רציתי להגיד לו שיפסיק להסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו, במבט החודר, אך במקום זאת הפניתי אליו את גבי ועליתי במדרגות בריצה.
שטפתי את רגליי המלאות בחול ולאחר מכן חזרתי אל החדר. נזרקתי ישירות על המיטה. התהפכתי מצד לצד במשך מספר דקות ארוכות בגלל שחשבתי עליו. לקח לי זמן להירדם בחזרה.

⤜⤛

בצהריים התעוררתי בגלל קולות מהקומה הראשונה. לא ידעתי איך הצלחתי לשמוע אותם מכיוון שהחדר היה יחסית מרוחק, אך הצלחתי. כנראה היה למטה משהו מבדר אם הם דיברו בקולי קולות.
הזזתי את השמיכה מגופי ושפשפתי את עיניי. נרדמתי לבסוף לעוד כמה שעות ארוכות. תהיתי אם כדאי לי לרדת, ולבסוף החלטתי שכן.
קיוויתי שלא אפגוש את דין החטטן שוב. אלא את דין מהעבר שלא רצה לשמוע עליי דבר. ניגשתי לשירותים והתארגנתי בפעם השנייה.
כשסיימתי ירדתי לקומה הראשונה, שם ראיתי את כל הבנות במטבח. לא הופתעתי שראיתי גם את דין איתן. בכל הפעמים שראיתי אותו ולא כשהיינו רק שנינו, הוא תמיד בילה איתן.
"הו, אריאנה, התעוררת. יופי, בואי." אנדי צצה עם מגבת בידה. הצרתי את עיניי, לא הבנתי מה קורה פה בדיוק. "מה קורה כאן?" שאלתי.
היא חייכה וחזרה למטבח הפתוח. השיש היה מבולגן מחומרי בישול, אוכל וכלים, וכל אחת מהבנות עשתה משהו. חשבתי שהיו כאן עוזרות שאמורות לדאוג לדברים האלה.
"בק רצה לאכול אוכל שהוא מכיר, ולא מה שעוזרות הבית פה מכינות. אז החלטתי להכין לו ארוחת צהריים, ופיורה הציעה שכבר נכין כולנו לגברים של הבית." בחלק האחרון של המשפט היא גלגלה עיניים. עכשיו הכל היה ברור.
"את יודעת שזה נכון, אנדי. הם תמיד יהיו הגברים של הבית." פיורה ענתה לה. רציתי לגחך, אבל נשארתי עומדת ושקטה.
"אנחנו לא צריכות גברים, פיורה. בטח שלא כאלה. המין הנשי יכול להיות חזק יותר."
פיורה צחקה. "את ממש מוצאת חן בעיניי, אנדי. סנטינו מצא את מי לרצות." אנדי החזירה לה קריצה ואז פנתה אליי. "תצטרפי אלינו."
התכוונתי לסרב אך אז ראיתי את דין מסתכל עליי במבט שעצר את נשמתי.
לעזאזל.
הוא עשה את זה שוב.
"מה לעשות?" שאלתי בקול כמעט חנוק וממש הכרחתי את עצמי להסיט את המבט ראשונה. "את רואה את הבצק שליד קמילה? צריך ללוש אותו." אנדי הצביעה על הבצק שקמילה התעסקה בו.
היו שני בצקים, והיא הציעה לי את אחד מהם. "הבצק הזה מוכן, רק צריך ללוש אותו ולרדד." אמרה. ללוש ולרדד? הרגשתי בורה לידן.
בכל זאת נעמדתי לידה ולקחתי את הבצק בידיי. מעולם לא נגעתי בבצק, לא היה לי מושג מה לעשות. לכן הסתכלתי על קמילה מקפלת ומועכת, וחיקיתי את תנועותיה.
בזווית עיניי ראיתי את דין ליד פיורה ונראה שהם התעסקו בבשר טחון. נואל ישבה על כיסא וחתכה ירקות. היא נראתה חיוורת קצת, אולי היא לא הרגישה טוב.