יפהפייה לוחמת [4]

פרק 39

דין:

בשלב מסוים אריאנה נרדמה. עדיין ישבנו בחוץ כשהיא נרדמה על הכורסה הקטנה. סנטינו והחברה שלו לא חזרו עדיין, והייתה לי הרגשה שהם לא יחזרו הלילה. לפחות אם זה תלוי בו.
העברתי את מבטי על אריאנה. תהיתי לעצמי מתי היה הרגע שבו הפסקתי לשנוא אותה. כי כבר לא שנאתי אותה כמו בעבר. בהתחלה לא רציתי דרמות נוספות בחיי וכשהיא צצה לפתע, היא הביאה איתה יותר דרמות ממה שיכולתי לתאר.
אבל הלילה הסתכלתי עליה אחרת. היא לבשה את הקפוצ'ון שלי. לא הצלחתי להסביר למה אבל הרגשתי שזאת הייתה מעין התקדמות ביחסים המוזרים שלנו.
לא רציתי אותו בחזרה.
רציתי שיישאר אצלה.
היא הייתה צריכה לישון במיטה שלה, לכן החלטתי לקחת אותה בזרועותיי. אולי אעשה טעות, אך התחיל להיות קריר והיא נראתה חיוורת יותר ויותר ככל שהזמן עבר.
בזהירות הנחתי את ידיי מתחת לגופה והרמתי אותה בעדינות. כשעשיתי זאת אריאנה זזה כאילו התכווצה ממשהו, שגרם לי להיעצר במקום. פחדתי שהערתי אותה.
היא נאנחה אך לא התעוררה. ניצלתי זאת כדי לקחת אותה לחדר שלה. בדממה הנחתי אותה על המיטה אולם מעדתי כשניסיתי להתרומם ונשכבתי לצידה בטעות.
עצרתי מלנשום כשהבטתי בה כל כך קרוב. למזלי היא לא התעוררה. עדיין לא הצלחתי להבין מי היה הגבר הזה שהגיע.
לא שמעתי את השיחה שלהם אבל הספיק לי מבט אחד כדי להבין שהוא לא מוצא חן בעיניי בכלל. היה לו מבט של אדם רע וחששתי על אריאנה.
אבל לא התכוונתי לספר לסנטינו עדיין. משהו באמירה שלה שלא תסלח לי לעולם גרם לי לעצור הכל. אפילו לא ידעתי למה. המחשבה שהיא לא תסלח לי העבירה בי צמרמורת לא נעימה.
בעבר זה לא עניין אותי. למה עכשיו כן? זה אפילו לא היה קשור למה שהרגשתי כלפי פיורה. כבר לא חשבתי עליה בתדירות גבוהה כמו בעבר. מה השתנה, לעזאזל?
התכוונתי לצאת המיטה שלה אך באותו הרגע עיניה נפקחו והלב שלי זינק מעלה. הזמן עצר והאוויר נהיה סמיך שהתקשיתי לנשום. היא לא אמרה מילה וכך גם אני לא. היא רק הביטה בעיניי.
עיניי ההייזל שלה היו יפהפיות. ערבוב צבעים של ירוק, חום ואפילו צהוב. כל כך הרבה צבעים בעין אחת. העיניים שלי היו כחולות וזהו, ואילו שלה היו מלאות בצבעים חמים שזה היה יפהפה.

מה עובר עליי, לכל הרוחות?

"אני..." כחכחתי בגרוני. "כדאי שאלך." אמרתי בצרידות. הייתי צריך ללכת. מה עשיתי כאן, לכל הרוחות? עיניה עקבו אחר כל צעד שלי כשיצאתי מהמיטה ומיהרתי אל דלת חדרה.
יצאתי משם וסגרתי את הדלת. נשענתי עליה ולקחתי מספר נשימות עמוקות. הלב שלי דפק בחוזקה וידעתי שאני חייב להתרחק.
ליקקתי את שפתיי והכרחתי את עצמי להתעשת, בדיוק כשדלת הכניסה נפתחה וקולות מעומעמים נשמעו ברקע. מיהרתי לכיוון הסלון גם כדי שסנטינו לא ימצא אותי בסמוך לדלת חדר השינה של אחותו.
סנטינו ואנדי נכנסו לתוך הדירה, להפתעתי הרבה. חשבתי שהם לא יחזרו הלילה. "חזרתם," פלטתי בלי מחשבה ומיד התנצלתי.
סנטינו גיחך ואילו אנדי גלגלה את עיניה. "הוא יכול לחלום שאשכב איתו. לחלום." היא סיננה לעברו והעיפה את הז'קט שלו הצידה.
הנחתי שהוא היה של סנטינו בגלל גודלו. "לפעמים חלומות מתגשמים, אנדי."
"לפעמים הם גם הופכים לסיוטים." היא קרצה אליו ואז פנתה אליי כשעברה לידי. "איפה אחי?" הצבעתי על דלת החדר שישן בו. "שם."
"תודה." היא נכנסה פנימה מיד. החזרתי את מבטי אל סנטינו שרק עמד בעיניים מוקסמות וחיוך רחב. "הבחורה הזאת תהרוג אותי יום אחד." מלמל ופרם חלק מהכפתורים בחולצה המכופתרת שלו. "היא כל כך יפה שזה כואב."
"סנטינו," הייתי המום ממה ששמעתי עכשיו. היו דברים שלא רציתי לשמוע ובטח שלא ככה. חוץ מזה גם הרגשתי לא נעים להפריע להם ברגע.
"הו, אתה פה." הוא כחכח בגרונו כמה פעמים והתקדם אליי. הוא טפח על כתפי והתקדם בהמשך הפרוזדור. "תן לי כמה דקות להתארגן ואז אתן לך לישון בחדר שלי."
"כן, בסדר." עניתי בהיסוס אך הוא לא אמר עוד משהו כי באותו הרגע דלת חדרו נסגרה בפניי. שוב מצמצתי בבלבול. הייתי צריך שהיום הזה יגמר.