יפהפייה לוחמת [4]

פרק 21

דין:

ידעתי באותו הרגע שאריאנה טרקה את הדלת בפנים שלי, שעברתי את הגבול. לא הייתי צריך לומר לה את מה שאמרתי.
כל כך כעסתי שהיא פעלה מבלי לחשוב, שהיא לא ראתה מעבר לעצמה. שהיא גרמה לי לחפש אותה כמו מטורף רק בשביל לגלות שהיא הייתה בסביבה כל הזמן הזה, וחיפשה דרך להחזיר את החשמל.
היא הייתה צריכה לומר לי, לא להיעלם. היא הייתה רק צריכה להגיד והייתי בא איתה ביחד. אולם היה עליי לזכור שהיא רק ילדה בת שש- עשרה, ואני הייתי הרבה יותר בוגר ממנה.
הייתי צריך להתנהג בהתאם, מה שלא בדיוק עשיתי עכשיו. דיברתי אליה בצורה לא נעימה, לכן היה לי חשוב להתנצל בפניה.
הייתי צריך לסתום ולחשוב לפני, לא לתת לכעס לדבר במקומי. לעזאזל, דאגתי שקרה לה משהו והיא הסתובבה לה כאילו לא חיפשתי אותה נואשות, ולכן הוצאתי את התסכול שלי עליה.
העברתי את ידיי על פניי. עשיתי טעות ואצטרך לתקן אותה ברגע שיתאפשר לי. זה הכביד עליי. אבל לא אשקר שעברה בי המחשבה באמת לסיים הכל.
להגיד לסנטינו שאני לא יכול יותר, במיוחד לא אחרי מה שקרה הלילה. האשמה על איך שדיברתי אליה הכבידה עליי, אבל בסופו של דבר היא זאת שנתנה לי סיבות רבות לא לסמוך עליה שוב.
אתנצל כי חשוב לי להתנצל, אבל זאת תהיה הפעם האחרונה שלי כאן. לא הייתי בנוי לכל הדרמה הזאת, לא אחרי מה שקרה לאחותי.
הצלקת הזאת עדיין הייתה חלק מחיי, גם אם לא הראיתי זאת ביום- יום שלי. הפחד שיקרה שידור חוזר של החטיפה שלה, או של הפגיעה בהוריי.
אם משהו היה קורה לאריאנה תחת המשמרת שלי, הייתי קורס. לכן לא יכולתי יותר לשמור עליה, היא לא שמה לב למעשים שלה ואני לא יכול.
פשוט לא יכול. ככל שהמשכתי לחשוב על זה, כך הגעתי למסקנה שזהו. אני באמת סיימתי.

חיכיתי שהיא תצא מהמקלחת בשביל שאוכל להתנצל, אך הזמן עבר והיא לא יצאה. כאן כבר התחלתי לדאוג. אומנם המקלחות שלי היו קצרות, אבל כמה זמן בחורה צעירה יכולה להתקלח?
דאגתי לחבר למטען את הטלפון שלי לפני שניגשתי אל דלת השירותים שוב, כדי שאם סנטינו יצור איתי קשר אוכל לענות לו.
כשהגעתי דפקתי על הדלת כמה פעמים. "אריאנה," עצרתי לרגע כדי לראות אם היא מגיבה לי. לאחר שהיא לא ענתה, ניסיתי שוב. "את בסדר? את כבר יותר מחצי שעה בפנים."
דממה. הלחץ שהיה לי קודם לכן בחזה לאחר שהיא נעלמה לי, עדיין הורגש. התחושה העיקה עליי אפילו עכשיו, כאילו יש משהו מעבר שלא הצלחתי לראות או להבין.
דפקתי שוב על הדלת קצת נסער יותר. "אני מצטער, טוב? לא התכוונתי לצעוק עלייך." שקט.
"את שומעת אותי?" דממה.
"אריאנה?" לא היה מענה.
הצמדתי את האוזן אל הדלת אבל לא שמעתי דבר, לא את המים הזורמים שהיו קודם לכן ולא אותה. היא כנראה לא רצתה לדבר איתי ובצדק.
החלטתי לקחת צעד אחורה ולתת לה עוד רגע לבד, למרות שלא יכולתי להתכחש למועקה שהמשיכה להתפשט בחזה שלי.
התיישבתי על הספה וחיכיתי. חיכיתי וחיכיתי. רקעתי ברגלי בעצבנות, עד שכבר לא יכולתי וניגשתי אל הדלת שוב. המועקה ניצחה אותי. "אריאנה?!" קראתי לה ודפקתי על הדלת, אך היא לא ענתה.
פאק, עליי לפתוח או לא? לא ידעתי מה לעשות. היא לא ענתה לי וזה התחיל להלחיץ אותי. לא הצלחתי לתקשר איתה יותר מדי ולכן עצמתי את עיניי כשדיברתי אל הדלת הסגורה, "אני נכנס, בסדר?"
כלום. היא לא הגיבה.
לעזאזל, אני נכנס.
כיסיתי את עיניי בכף ידי, כשפתחתי את הדלת ולהפתעתי היא לא הייתה נעולה. עמדתי במקום עוד רגע, כדי לראות אם היא צועקת עליי או לא, אך הלב שלי דפק כמו משוגע שהבנתי שהיא לא אומרת מילה.
לכן באיטיות הרחבתי את הרווח שבין האצבעות שלי, פקחתי את עיניי והצצתי.
שום ציוץ לא נשמע ממנה, וזה היה ממש מוזר, כי היא הייתה אמורה לצעוק עליי.
לעזאזל, אריאנה הייתה אמורה לצעוק עליי.
עיניי נפקחו בבת אחת והלב שלי קפץ. הסתערתי לכיוון שלה כשקלטתי מה עיניי רואות. היא ישבה על הרצפה, רק במגבת, ונראיתה מסוחררת לגמרי. "אריאנה, אריאנה." רכנתי על עקביי לידה.
אחזתי בפניה כדי שתסתכל עליי, עיניה בקושי הצליחו להתמקד בי והנשימה שלה הייתה כבדה ומקוטעת. אך לא עברה דקה והיא איבדה הכרה.
שיט. שיט. שיט.
מה אני אמור לעשות לעזאזל?