לב יקר ערך

פרק 4

תיאו

הייתי חייב לעצור את הדימום שלו, לא היה לי שום דבר מסביבי. רק חול וגופות. קרעתי את שרוול החולצה שלי ולחצתי על הפצע המדמם של בריאן. צרחתי בקשר לעזרה, אף אחד לא היה בצד השני. בריאן דימם, ידעתי שאני מאבד אותו. היד שלי קיבלה נמק מרוב הלחיצות על הפצע שלו, לא יכולתי להזיז אותה לרגע כדי להזרים לעצמי דם. התחלתי להיפרד, החבר הכי טוב שלי לשירות הצבאי כבר 10 שנים, גסס למוות. רגע לפני שעיניו נעצמו לחלוטין, שמעתי מסוק מעלינו. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיי כלפי מעלה. המסוק נחת כמה מטרים לידנו ולקח אותנו לבית החולים. בזמן הטיסה הרופא הצבאי ביצע בבריאן טיפול טראומה ראשוני, ואני דיממתי מהאוזן. כנראה שכבר התעלפתי, כי למחרת התעוררתי במיטה לצד בריאן שהיה מורדם ומונשם.

״תיאו, הכל בסדר?״ קול נשי ועדין הדהד ברקע, מצמצתי את עיניי כדי להתעשת. הפנים הקטנות של אלי היו תחתיי, הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לוודא שאינני חולם. זה היה רק פלאשבק, שוב.

״כן, הכל מצוין.״ כחכחתי בגרוני, וזייפתי לה חיוך.

״אתה בטוח? אתה נעצרת פתאום כשעבר המסוק הזה מעלינו,״

״הכל בסדר, אלי.״ קטעתי את דבריה. הדבר האחרון שאני צריך להיכנס אליו לפרטים כרגע הוא הפוסט טראומה שלי. אסור שאף מחשבה אחרת תכנס למוחי שהיא לא טובת האחיות הקטנות שלי.

נכנסנו בזהירות אל בית היתומים. אלי הייתה נראית מבולבלת למדי, אך לא דרשה ממני תשובות. הייתי חייב לשתף אותה בסיבה האמתית לשמה אני מתחתן איתה. מה שאני לא מרבה לעשות - לשתף את חיי האישיים. אבל מגיע לה תשובות, אחרי הכל היא עצרה את חייה ועושה את זה למעני. יש לה בן זוג, עבודה, משפחה. לא תיארתי לעצמי שזאת תהיה היא בסוף. בכל בוקר שאני עוצר לקחת ממנה את הקפה שלי בדרך לעבודה יש לי מן צורך בלתי נשלט לשאול לשלומה, אם היא אכלה או נחה מספיק בלילה. אני מרגיש כאילו היא עוד אחות קטנה שלי, שאני צריך לדאוג לה. המשכתי להוביל אותנו במסדרונות לעבר משרד המנהל, כאשר אני אוחז בידה בעדינות. בכל אופן, אנחנו צריכים לשחק את המשחק.

״אתה יכול לפחות להכין אותי למה שאנחנו הולכים לעשות?״ שאלה לפתע, קוטעת את מחשבותיי.

״תזכרי, אנחנו בני זוג כבר שנה,״ נעצרתי במקומי, ״אנחנו גרים בוולטון טאון ומתחתנים בסוף השבוע, מעבר לזה הוא לא ישאל יותר מידי.״

״אבל בית יתומים?״ שאלה.

״אסביר לך הכל אחר כך.״ השבתי בנשיפה ארוכה. מהדק את אחיזתי בידה שוב.

המנהל ארתור וויס, ששונא אותי בדמו, עמד ליד החלון שבידו סיגר דלוק ומסריח. הכרס שלו עמדה לפוצץ את כפתורי החולצה שלו, הקרחת שלו הבריקה מהתאורה הלבנה.

״תיאודור קרוז, איחרת בשתי דקות.״ אמר ארתור, לוקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגר.

״מה שלומך, ארתור?״ התעלמתי מההערה שלו, הרגשתי את ידה של אלי מתחילה לרעוד תחתיי. משכתי את ידה מאחורי גבי וליפפתי את כתפיה קרוב אליי.