לב יקר ערך

פרק 9

אלי

תיאו התקשר אליי בשבע בבוקר, הוא ביקש ממני להביא חפצים ששייכים לי. בגדים, חפצים אישיים, כל דבר שיכול לגרום לדירה שלו להיראות לא כמו דירת הרווקים שלו. ניסיתי להרים כל מה שראיתי מול העיניים, וזה לא היה הרבה. הבגדים שלי די חוזרים על עצמם, שניים או שלושה ג׳ינסים ובחורף יש לי את הסריגים הקבועים ומעיל גשם אחד.

הגשתי להורים שלי את ארוחת הבוקר, מבלי לומר מילה ביציאתי. הנחתי את הארגז הקטן על סלסלת האופניים שלי, ורכבתי לכיוון.

הגעתי לפארק המילניום, המקום האהוב עליי. האטתי את קצב הרכיבה שלי, למרות שהזמן לא היה בעדי. נהניתי להבחין באנשים ובשגרת הבוקר שלהם.

הגעתי ב8:58 בדיוק לבית הקפה. מצאתי את ג׳יין מנקה את הרצפה, צורחת עליי בהיסטריה לא להשאיר עקבות.

״רק באתי להביא לך חיבוק לפני שאני הולכת!״ צעקתי לה מרחוק.

״את הבטחת לספר לי ולא עשית את זה!״ רטנה, תוך כדי שהיא חוזרת אחרי צעדיי בסמרטוט.

״היום! אני מבטיחה,״ השבתי באנחה, ״כולם הטריפו אותי אתמול.״

״מה עכשיו?״ נעצרה.

״ההורים שלי, ג׳ייקוב...״ הצפירה של הרכב של תיאו הקפיצה אותי ממקומי, ״טוב, אני אספר לך הכל בערב!״

תיאו נשען על מכסה המנוע של רכבו, ג׳יפ מרצדס שחור וגדול שנראה פרופורציונלי לגובהו הרם של תיאו.

״בוקר טוב.״ אמר בחצי עיוות שנראה כמו חיוך.

חשפתי את שיניי לחצי חיוך, ״הבאתי מה שביקשת.״

הוא הוריד את עיניו אל הארגז בידיי, וסרק את תכולתו בתהייה.

בלעתי את רוקי, בוחנת את הבעתו. זה לא היה מספיק, כנראה. פתחתי את פי בשביל לנסות להסביר, אבל לא הצלחתי להתבטא. הורדתי את מבטי. שני ספרים מושאלים, שמיכת צמר קטנה שאימא שלי סרגה עבורי, וכמה תמונות שלי מהילדות.

הוא כחכח בגרונו, כשהוא קולט את הלחיים שלי מאדימות ממבוכה. רציתי שהאדמה תיפתח לשניים ופשוט תבלע אותי. הבושה הזאת, כל פעם מחדש מול אנשים חדשים, אני לא אתרגל אליה בחיים.

״זה בסדר,״ ליטף את סנטרי באצבעותיו. כשבילינו עם רובין וזואי הבחנתי שהוא היה עושה להן בדיוק אותו דבר, מה שלא כל כך החמיא לי. ״שינוי בתוכניות. אנחנו נלך עכשיו ונרכוש כמה דברים.״

״אני לא מוכנה שתקנה בשבילי.״ אמרתי נחרצות.

״אלי, את יודעת שזה בסדר מבחינתי ש-״

״אני אקנה לעצמי כל מה שצריך. גם ככה זה ישמש אותי בעתיד״ אמרתי בביטחון, מזויף עד כמה שאפשר. ברור שאני אחזיר הכל לחנויות כדי לקבל החזר כספי. אבל תיאו לא צריך לדעת את זה.