לב יקר ערך

פרק 5

תיאו

״תיתי, מי זאת?״ שאלה זואי.

״תיתי?״ אלי לחשה לי בגיחוך. ככה הבנות קוראות לי מגיל אפס. היה להן קשה לבטא את השם שלי ומאז שם החיבה נשאר כך.

הן ורק הן רשאיות לקרוא לי בשם חיבה.

״זו-זו, רו-רו״ התרוממתי, ״תכירו את אלי.״ הפניתי את מבטי אליה. אלי התקדמה בזהירות מנומסת, מחייכת אליהן בחביבות.

רובין סימנה לי באצבעה להתכופף אליה, ״היא יפה,״ לחשה באוזני.

אלי ליטפה את שיערה, ״אני ממש אוהבת את השמלות שלכן!״

״אני גם רוצה עיניים כחולות כמו שלך,״ אמרה זואי. הרמתי אותה על ידיי ונישקתי את הלחי שלה עוד פעם אחת. העיניים של אלי באמת היו מיוחדות. כמו המים באוקיינוסים הכי נקיים.

״יש לך עיניים יפות מאוד, זו-זו״ הוסיפה אלי, ואפילו נקבה בכינויה של זואי. אין מה לומר, הילדה הזאת לומדת מהר.

״בנות, יש לי הפתעה עבורכן.״ הסבתי את תשומת ליבן מיד, ״השגתי לנו אישור מיוחד, ואנחנו עכשיו נצא למסעדה ביחד.״

הבנות צרחו יחד בשמחה, וקפצו במקומן.

״תלכו להגיד שלום למדריכה ואנחנו תכף נחזור.״

״איך השגת?״שאלה אלי בתמיהה.

אם הייתי מספר לה, הייתי מסתכן בגורם היחיד כאן בבית היתומים שעוזר לי לקבל מה שאני צריך לבנות. המזכירה של בית היתומים, שאחראית על כל הרישומי נוכחות של כל הילדים, נהנית מאוד מהצ׳ק שהיא מקבלת ממני כל חודש. היה לי ברור שרק באמצעות כסף אני אצליח להשיג את מה שאני רוצה, כמו כל דבר בחיים. אפילו החתונה עם אלי. הבנות חזרו אלינו בריצה, ללא ציודן האישי, ואחזו בידי ובידה של אלי. נסענו אל המסעדה, יש לי בדיוק שעה עד שהן צריכות להיות חזרה במגורים שלהן. אלי התחברה אליהן באופן די מהיר. הן בנות קשוחות, לא כל אחד מתחבב עליהן, ממש כמו אח שלהן הגדול. אבל מניסיוני האישי, אלי לא הייתה אחת שאי אפשר לחבב. האור שהיא הקרינה והחיוך הרחב שחושף את כל שיניה הישרות, עבד כמו קסם. הן דיברו על בובות, על השיער של אלי, על בגדים. נכנסו למסעדה כשהבנות אחזו בידיה של אלי בלבד, שוכחות מקיומי.

״אלי, מה תאכלי?״ שאלתי מתעניין בתפריט. עבור הבנות לקחתי פסטה עגבניות כמו שהן אוהבות, עם הרבה רוטב וקצת גבינה.

״אני בסדר, תודה״ השיבה, והמשיכה להתעסק בשיערה של רובין.

״את לא אכלת כל היום.״

״אני לא רעבה,״ חזרה על דבריה בנימוס. לא מתחתי את החבל, ופשוט הזמנתי עבורה. המלצרית לקחה ממני את ההזמנה, לא לפני שהיא השחילה לידי פתק עם מספר הטלפון שלה עליו.

קיבלתי שיחה מבריאן, שלא היה מחייג אליי בחיים כשהוא יודע שאני עם אחיות שלי. אז כנראה שקרה משהו, משהו חשוב.

״אלי, אני יוצא לשיחה. את תסתדרי כמה רגעים?״

״ברור, קח את הזמן.״ אמרה בחיוך.

עמדתי במרפסת של המסעדה, משקיף קדימה אל הנוף הכחול של הים.

״בריאן?״

״תיאו, אני יודע שאתה עם אחיות שלך, אבל הגיע משהו בדואר שאתה חייב לדעת עליו.״ נשמע מתנשף.

״מה כבר יכול לגרום לך להילחץ ככה?״

הנשיפות שלו התגברו, ״זה הצבא.״

הזדקפתי במהירות, והבנתי מיד למה בריאן נשמע כמו שהוא נשמע. אצל הבריאן המצב שונה, והרבה יותר מסובך.

״מה כתוב שם?״ שאלתי, מנסה לשמור על קולי יציב עד כמה שניתן.

״מייג׳ור לואיס, הוא רוצה לפגוש איתך.״

יכולתי לשמוע את דופק הלב של בריאן מאיץ אפילו דרך הטלפון. הורדתי את הנייד מאוזני, מנסה למצוא את המילים. מייג׳ור לואיס היה המפקד שלי ושל בריאן ביחידה. ראיתי אותו בתור אח גדול שבחיים לא היה לי. הוא אהב אותי ודאג לי, אבל לא כמו עוד חייל שלו. עד שהאהבה הזאת התנקמה בי. הוא לא חשב שאהיה חזק מספיק רגשית כדי להמשיך להילחם. גם התקרית בסוריה וגם המוות של ההורים שלי היו יותר מידי עבורו, אז הוא פשוט וויתר עליי. הצבא היה כל החיים שלי. מגיל 18 עד גיל 28, נלחמתי והגנתי על אמריקה בדם ובנפש. איבדתי הכל. את כל הכוח שלי. המעמד, הכבוד. מצד אחד לא הייתה לי משפחה, מצד שני חסר כל מעש וערך לחיים. שם מצאתי את הסם. הדבר היחיד שניחם אותי, אך גם הדבר העיקרי שהרס אותי.

״בריאן, אתה איתי?״ שאלתי, מחזיר את הנייד לאוזני.

״כן, אני איתך.״

״הכל בסדר, אני אגיע הכי מהר שאני יכול. אל תעשה שטויות.״

התקרבתי חזרה אל השולחן ומצאתי את אלי עוזרת לבנות לאכול את המנות שלהן בטבעיות, בעוד אני מתקשה אפילו לאחוז עבורן את הכפית. הן היו נראות מאושרות, צוחקות ביניהן ומשחקות עם המזון שלכלך את פניהן.

״הכל בסדר?״ שאלה אלי, נרגעת מצחוקה.

״כן,״ השבתי בלחש, לא מסיט את מבטי מהן. הקסם והעדינות שלה היה משהו שאפילו אני התקשיתי להעביר מעיניי. לא פלא הבנות מרגישות בנוח על ידה. ״הזמנתי עבורך פסטה, תאכלי.״

״תודה, אתה לא צריך לעשות את זה בשבילי.״ וניקתה את פניה של זואי מרוטב העגבניות. אני לא מבין את הילדה הזאת. איך היא זאת שמאכילה, צוחקת ומשחקת עם ילדות שהיא לא מכירה בכזאת קלות והנאה רק בגלל שהן אחיות שלי, ואני זה שלא צריך לעשות את הדבר הבסיסי ביותר עבורה? לא נתקלתי עדיין בכזאת חוסר אנוכיות, ההורים שלה בטח מעריצים אותה. ניסיתי לאכול את המנה שהזמנתי, אבל המחשבה על מייג׳ור לואיס העיבה עליי. עם כמה שרציתי להשתלב בשיחות עם רובין וזואי, הראש שלי לא היה במקום.

סיפרתי לבנות על החתונה בסוף השבוע, ועל זה שהצלחתי להשיג אישור להוציא אותן עבור האירוע. הן קפצו על אלי בהתרגשות, וראיתי אותה מתאמצת לתת להן תחושה טובה עד כמה שאפשר על אף השקר. דאגתי לרגע שאחרי, הרגע שאני ואלי נסיים את הכל במידה ואצליח לאמץ אותן. הבנות לא יכולות לחוות שוב נטישה, אם הן יתחברו לאלי מידי זאת תהיה בעיה. הן בסך הכל בנות 6, והן הספיקו לעבור כל כך הרבה טראומות, שאף ילד לא עובר.