לב יקר ערך

פרק 26

אלי

״די נו, תסתמי!״ ג׳יין חבטה בזרועי בהתרגשות תיאטרלית. היא אף פעם לא שמעה אותי מדברת ככה בפתיחות, ובטח שלא בנושא הזה. מבחינתה אני הבתולה מריה, נזירה שלעולם לא תיתן את הגוף שלה לגבר. אבל תיאו לא היה עוד סתם גבר.

״אמורים להרגיש ככה? את הדקירות האלו בבטן?״ שאלתי, מתחממת מכוס הקפה שלי.

״אלי, קוראים לזה חרמנות. ברוכה הבאה לשנות העשרים בחייך.״ ג׳יין נעצרה במקומה, חוסמת את גופי מלהיכנס למעבר החצייה. המוח שלי לא היה מחובר למציאות, הרגשתי עדיין מרחפת.

״איך מפסיקים את זה?״ שאלתי מתבוננת בה.

״איך לומר את זה בעדינות?״ כיווצה את עיניה בציניות, ״שוכבים?״

״את אומרת את זה כאילו זה דבר קל.״ חצינו את הכביש כשהרמזור התחלף.

״את זאת שהופכת את זה לקשה,״ סובבה את כתפי אליה, ״את נמשכת אליו?״

״נו באמת,״ נאנחתי, ״ברור שכן.״

״אז פשוט תזרמי עם הרגע. אתם כבר לא ילדים שצריכים לחכות אחרי זמן מסוים בשביל להכיר. את הכנסת אותו אלייך הביתה, אני חושבת שזה אומר מספיק.״

להכניס גבר לתוך הבית שלי היה דבר שלא דמיינתי שאעשה. וכשזה קרה, זה לא הרגיש לי זר. זה הרגיש אמיתי ונכון. אולי זאת תהיה אותה התחושה אם נשכב? היו לי יותר מידי מחשבות בראש לשעה כל כך מוקדמת בבוקר.

״לא יודעת, אולי אני סתם חושבת יותר מידי.״

״מה חדש?״ צבטה את לחיי האדומות מהקור, ״כבר יש לכם תוכניות למחר?״

הידקתי את הצעיף שלי סביב צווארי שהרגשתי שעומד לנשור מרוב הקור שחדר אליי, ״מה יש מחר?״

״את אמיתית? את בת 23 אולי?״

בהבזק פתאומי של הברקים מעלינו, קלטתי שמחר יום ההולדת שלי. מי היה מאמין שאני אשכח אפילו את זה?

״אני לא מאמינה, זה ברח לי לגמרי מהראש!״

״טוב, אני חייבת ללכת.״ ג׳יין הרימה את הטלפון שלה כשהבוסית שלה חייגה אליה במפתיע, ״תתאפסי, ומהר! שמעת אותי?״

אני לא יודעת אם תיאו זכר, כי אני אף פעם לא ציינתי את התאריך, אבל הוא ביקש ממני להיות מוכנה בשבע בערב. זה לא היה נראה מחשיד, כמעט כל יום הוא מכריח אותי לצאת לאכול בחוץ.

נכנסתי למשרד, להתחיל עוד יום של עשייה תחת המחשבות. יום העבודה הלך כמו בכל יום. המון ניירת למיין, לענות על מיילים, ולסדר לאדוארד את לוח הזמנים שלו.

כל המשרד כבר היה ריק, וזאת הייתה התזכורת שלי להסתכל בשעון. נשארתי עד עכשיו בשביל לסיים את המשימות שלי, אבל הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא להתלונן.