לב יקר ערך

פרק 12

אלי

״אלי, את חייבת ללכת לרופא!״ ג׳יין החזיקה את שיערי בעודי מקיאה אל תוך האסלה.

״הכל בסדר.״ ניגבתי את שפתיי בנייר, ״ככה אני מגיבה כשאני בלחץ״

הגוף שלי לא הצליח לווסת את עצמו אחרי החתונה. לילה לפני, ניסחתי שלושים וחמש הודעות סליחה והסבר לתיאו למה אני מבטלת את העסקה שלנו. החרדה השתלטה עליי, ולא הצלחתי לתפקד. אם ג׳יין לא הייתה לצדי, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתגבר על הפחדים שלי. היא פשוט לא עזבה אותי לרגע. איפרה וסירקה אותי, עזרה לי להתלבש, תמכה בי נפשית. עד הרגע האחרון בו אני ותיאו נשבענו נדרים אחד לשנייה.

״הוא אפילו לא מסתכל לי בעיניים, אמרתי לך שזה מה שיקרה.״ אמרתי, מתרוממת על רגליי.

״אלי, באמת! זה תיאו קרוז! את לא הראשונה ולא האחרונה שנדלקת עליו, זה לא מזיז לו!״

״אני לא דלוקה עליו!״ הרמתי את קולי בספק לחישה ספק צעקה, ״אני פשוט...כל הסיטואציה הזאת מבלבלת. יום אחד הוא לקוח שלי ופתאום אני נשבעת לו אמונים. איך את מצפה שאשאר אדישה?״

״מה שתגידי,״ סידרה את שיערה במראה.

״ג׳יין,״ קראתי לה חזרה, ״אני לא מאוהבת בו!״

״את לא היית מאוהבת יום אחד בחיים שלך בשביל לדעת, אלי.״

פתחתי את שפתיי כדי להשיב, אבל לא יצא אף הגה.

״עכשיו תפסיקי לאכול סרטים, ובואי נצא אל הגברים האלה שבחוץ!״ היא קרצה לי בפרצופה הערמומי.

אני לא מאוהבת בו. אני בחיים לא אהיה. אם ללב שלי היה כל כך קל להכניס אנשים, ממזמן זה היה קורה עם ג׳ייקוב. אבל לא. עם מציאות כמו שלי למדתי לבנות חומות, שלצערי לא כולם מצליחים להוריד. גם תיאו קרוז, עם כל המעמד והיופי, לא יגרום לי. אבל הגוף שלי נלחם איתי. כל דקה שהבן אדם הזה נגע בי, אני מרגישה עוד תא בגוף שלי מתפרק. כל שנייה שהוא אחז בידיי והסתכל לי בעיניים מתחת לתקרת הכנסייה, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. אבל ברגע שפתחתי את עיניי ונפרדתי משפתיו, ראיתי שחור בעיניים שלו. הוא עזב את הידיים שלי במצמוץ עין. איך יכול להיות שהוא כל כך אדיש לסיטואציה? איך הרגש שלו מוגבל עד כדי כך? כל זמן הנסיעה למסיבה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה רק עד כמה הפחדתי אותו. הוא בטח חושב שהתאהבתי בו, או שאולי בא לי להישאר נשואה לו. אני חייבת לעשות משהו. אני חייבת להוכיח לו שאני לא רוצה אותו.

שטפתי את פניי וחזרתי למסיבה. כל הדירה הייתה מקושטת בבלונים וסרטים בצבעי כסף ולבן. שירים בעוצמה שהרעידה את כל הבניין, והבר האקטיבי שלא הפסיק לעבוד. ראיתי בזווית העין את אנדי וג׳יין מתקרבים, מדברים בניהם ומשקים אחד את השנייה. שאר האנשים עמדו בפינות מפוזרות בבית. מדברים, רוקדים, שותים. תיאו היה במרפסת, נשען על מעקה הבריכה. התלבטתי אם לצאת לדבר איתו, או שלחסוך לעצמי את תחושת המבוכה. לפני שהספקתי להתלבט אם לצאת אליו, הוא הרים את מבטו ופגש את עיניי. עכשיו אין לי ברירה, אני חייבת לצאת אליו.