נק׳ מבט אלכס:
סיימתי את הארטיק ונכנסתי לרכב רק בכדי למצוא את פניו החיוורות של לוגן מביטות אל הטלפון.
״אתה בסדר?״ הוא לא ענה, הוא נראה כאילו הוא בתוך טראנס כלשהו.״לוגן״ נגעתי בכתפו והוא הפנה את מבטו אליי במהירות שגרמה לי להיבהל טיפה. ״אתה בסדר?״ שאלתי שוב, מביטה בפניו שאיבדו צבע.
״אני-״ הוא השתנק.
״לוגן, מה קרה?!״ נלחצתי. משהו לא כשורה... הוא לא מצליח לדבר מסיבה מסוימת...הוא הושיט לי את הפלאפון שלו, הודעה הייתה פתוחה והתחלתי לקרוא.
״קצין פלוגת הנץ לוגן קלארק,
כבקשתך לעידכון תמורת שיחרורך אני מודיע לך על מקרה ביחידה שלך.
יצאנו למבצע קצת אחרי הגבול אתמול בלילה עם יחידת נץ לאחר שמידע מודיעיני הודיע לנו כי כוחות אויב מתקרבים לעברנו.
כאשר טנקים של יחידת ההנדסה הקרבית סרקו את השטח
ואישרו את כניסת הטנקים, נכנסנו בשיירה.
נשלח טיל פצמר לאחד מהטנקים ביחידתך, טנק 47. וסר״ן סאם מרס נפצע קשה.
מכיוון שהיינו חייבים לפנות אותו בחזרה לגבול
לטיפול מיידי, שני חיילים,לוחמים בדרגת טוראי מיחידתך יצאו מהטנק שלפניו בכדי להשיא אותו איתם אל הגבול.
כשהם יצאו מהטנק, כוחות האויב פתחו באש ואיבדנו את שני החיילים במקום, הם לא הספיקו להגיע לסר״ן.
חייל פטריק לוטר ז״ל וחייל ג׳רמיה הייטר ז״ל.
קבענו את מותם בשטח וגופותיהם הובלו בחזרה לגבול, ובאשר לסר״ן סאם מרס, הוא איבד את ידו.
אני מצטער על החדשות המצערות, ההלוויה תתקיים מחר בבית הקברות הצבאי שליד ברוויק״
הבטתי בלוגן,פניו מושענות על ההגה והוא אוחז בראשו.
יצאתי מהרכב, ופתחתי את דלתו מהצד השני הוא הרים את ראשו מביט בי מבולבל ויכולתי להישבע שהלחי שלו רטובה. תפסתי בידו.
״צא״ אמרתי. הוא ציית ויצא מהרכב, סגר את הדלת אחריו ונשען על המכונית כשידיו מכסות את פניו, מונע ממני לראות דמעותיו הזולגות.
הוא בוכה... בוכה ללא קול, ללא ייבוב, רק דמעות.
הרשיתי לעצמי להתקרב אליו, עמדתי על קצות אצבעותיי וידיי התלפפו סביב צווארו, מנסה לחבק אותו בכל כוחי.
ידיו ירדו באיטיות מפניו אל מותניי והצמידו את גופי בחוזקה אל גופו. הוא חיבק אותי חזק כל כך, וראשו התחפר בשקע צווארי. עמדנו שם מחובקים,
אין לי מושג לכמה זמן... אבל בכנות, לא היה איכפת לי, רציתי רק להיות שם איתו, רציתי רק שיפסיק לכאוב לו כל כך כי זה קרע אותי לראות אותו ככה.. דמעות התחילו לזלוג מעיניי כשהוא גנח גניחת כאב קטנה.
ליטפתי את שיערו, מנסה להרגיע אותו.
ועבר זמן, ואנחנו עדיין עומדים בתחנת דלק נידחת, מחבקים זה את זו, הוא מתאבל על חבריו ואני משתדלת לנחם אותו, מתאבלת על כאבו. אני לא רוצה לראות אותו סובל ככה שוב, זה שובר אותי. זה באמת שובר אותי.
הוא שחרר את החיבוק לאט וגם אני התרחקתי מעט, אך עדיין המרחק בינינו קטן, פניו רטובות ווריד בלט ממצחו.
הנחתי בעדינות את ידי על לחיו הרטובה וניגבתי את דמעותיו
דמותו עדיין הייתה חסונה ובטוחה, אך ראיתי מבט בעיניו משהו שלא ראיתי עד עכשיו... לפתע מבט הגבר המגונן התחלף במבט של ילד כאוב ופתאום הוא נראה בעיניי כל כך רך וכל כך אמיתי. הבטתי בעיניו שלא הפסיקו להביט בעיניי מחפשות נחמה.
״אני מצטערת כל כך לוגן... אתה צריך לדעת שהם מתו, כן, אבל הם מתו כגיבורים״ אמרתי ״הם מתו כשהם שירתו את המדינה שלהם, בניסיון להציל חבר. כל אחד היה רוצה מוות כזה, מוות של כבוד, מוות של גאווה. כן זה כואב, זה בכל זאת קשה לאבד אותם. אבל אל תשכח שאלה שנארים בעולם הזה, להם כואב יותר מאשר למתים. כי הם חיים עם האובדן. תתנחם בזה שהם רגועים עכשיו, לא מרגישים כאב. תתנחם בזה שהם זכו לתואר של גיבורים״
הוא המשיך להביט בי, שותק. הוא הצמיד אותי אליו לחיבוק נוסף ונישק נשיקה חזקה במצח שלי. נשיקה ארוכה שהעבירה בכל גופי צמרמורת, נשיקה שהעבירה לי את תודתו ללא מילים ואת הערכתו. נשיקה שגרמה לליבי לקפוץ ולהחסיר פעימה.
עצמתי את עיניי, כששפתיו החמות נחו על מצחי, מתענגת על רגע שמרגיש קסום כל כך.
״אני אנהג״ קבעתי. והוא הנהן בראשו ללא מילה נוספת, מבלי ויכוחים והתנגדויות. הוא הלך מסביב ונכנס למושבו, סמוך אליי.
אני נכנסתי למושב הנהג והתנעתי את הרכב, התחלתי ללחוץ על דוושת הגז ולעלות על הכביש.
לוגן נשען לאחור, מניח משקפי שמש על עיניו הדומעות ושותק.
YOU ARE READING
Take Me Anywhere
Romanceהיא- מסיימת תואר ספרות בקולג׳, חייה מתוכננים בקפידה, היא חכמה, רצינית, חרוצה, קרה, קפדנית, מתוכננת, עקשנית, דעתנית, עומדת על שלה, לא מחלקת חיוכים בחינם מכיוון שכבר נכוותה מהאהבה השורפת. הוא- חייל, קצין בצבא ומפקד חוליה לשעבר, שהשתחרר לחופשה ארוכה מ...
