Take Me Anywhere

Ep. 37 what now?

היי בנות החלטתי להתקדם יותר בסיפור,
אז אני קופצת כמה זמן קדימה.
אני פשוט לא רוצה שהוא יימרח
אנחנו מתקרבות לסוף! ;

״בבקשה! אני מתחנן בפנייך! בבקשה, תסתכלי עליי!״ הידיים הגדולות שלו אוחזות בפניי הרטובות כשקולות ההמון נשמעים סביבינו, הכרוז מכריז שבעוד כחמש דקות דלתות הרכבת ייסגרו, ושעל כל החיילים להתייצב ברציף המוקצה להם.
״אלכסיה... אני מתחנן״ קולו הרועד התנגן בחלל הקטן שבינינו, נשאתי מבטי לעיניו שלהפתעתי דומעות גם הן.
״אני אוהב אותך! את מבינה אותי?! אני. אוהב. אותך. לעזאזל- אני מאוהב בך! את כל מה שאני רוצה! אני אוהב אותך! בבקשה, בבקשה .... אם משהו יקרה לי ...״
״לא!״ קטעתי את דבריו בצעקה והרגשתי איך העצבים נבנים בתוכי במהירות ״איבדת את הזכות להגיד את זה ברגע שאמרת שתחזור! איבדת את הזכות להגיד את המשפט הזה, ברגע שאמרת שאתה תהיה האבא של הילדים שלי! אז שום דבר לא יקרה לך! אתה לא רשאי לומר ׳אם משהו יקרה לי׳! אתה תחזור אליי! אתה תחזור!״ רגליי הפכו כבדות, וקולי כבר הפך להיסטרי כשהדמעות שוטפות את פניי ללא הפסקה.
״הקצין לוגן קלארק, אתה מתבקש לעלות לרכ-״
״תסתום את הפה שלך ותעוף לי מהעיניים!״ לוגן שאג לעברו של החייל שעמד הלום. (מלשון; הלם)
״כ-כן אדוני״ הוא הנהן בראשו במהירות ונעלם.
לוגן תפס בגופי וייצב אותי. ״אני צריך שתהיי חזקה. בבקשה, תני לי להגיד את המשפט הזה, אני צריך לדעת שאמרתי אותו..״
״אבל-״
״אלכסיה, אני נשבע שאעשה הכל כדי לחזור אלייך. אבל אם משהו שלא בשליטתי יקרה, אני צריך שתהיי חזקה! אני צריך ש... שתמשיכי הלאה...״ קולו נחנק במילים האחרונות כאילו שנא אותן, שנא את עצמו על שאמר אותן.
״לעולם לא״ אמרתי החלטית. מביטה בעיניו הכחולות של לוגן שמשקפות ים של רגשות.
שפתיו התרסקו על שפתיי לנשיקה סוערת ומלאת תשוקה ואהבה. הידיים שלו ליטפו את גבי ואחזו בגופי בחוזקה כאילו אני זו שעוזבת והוא לא רוצה לתת לי.
ידיי שכבר מזמן מצאו את מקומן בין שיערותיו, רעדו מרוב פחד.
כחכוך גרוני נשמע מהצד. זה היה ג׳ייסון.
״אני מצטער לוגן... הם שלחו אותי לזרז אותך״ הוא מלמל.
״אתה יכול להגיד להם שאם הם כל כך לחוצים שיסעו בלעדיי!״ אמר לוגן. ג׳ייסון הרים את גבותיו כמופתע ולוגן שפשף את גשר אפו בחרטה. ״אני מצטער אחי, אני כבר בא״ הוא הוסיף.
ג׳ייסון הנהן לעברו והביט בי.
״להתראות אלכס, היה נחמד להכיר אותך״ הוא אמר בחיוך שבור.
״חכה״ מלמלתי לעברו. פסעתי שני צעדים לכיוונו וכרכתי את ידיי סביב צווארו, אוספת אותו לחיבוק. אני נזכרת ברגע ההוא בבית הקברות, שג׳ייסון הבחין במהומה כשלוגן גילה מי היה אחראי על מוות של שני צעירים מהפלוגה שלו. הוא קם להגנתו של לוגן, למרות שידע שיסתבך. ״בבקשה, תשמור לי עליו ג׳ייסון. בבקשה״ לחשתי לאוזנו. הוא כרך את זרועותיו סביבי גם כן.
״אנחנו שומרים אחד על השני אלכס. שנינו בידיים טובות״ הוא לחש לאוזני. ״היה תענוג להכיר אותך״ הוא אמר בטון גבוה יותר.
״גם אותך ג׳ייסון״ הוא שלח לעברי חיוך קטן ונעלם. פניתי לכיוונו של לוגן, הוא הרים על כתפיו את האחיינים שלו בשעשוע בעוד שאחותו, לורן, שלא הצלחתי לראות את פניה, מתייפחת על בעלה - שון.
וכאילו הרגיש במבטי הוא יישר את מבטו והנהן לעברי, מסמן לי בידו להמתין.
הוא מניח את אחייניו על הרצפה ומנשק את ראשיהם, הוא מחבק את שון חיבוק נוסף, ושוב נפרד מאחותו שבוכה בהיסטריה, כמו רוב הנשים סביבינו.
״בואי״ הוא מלמל בשפתיו ללא מילים, מוביל את דרכינו לכיוון מעבר הכרטיסים.
״היא נכנסת איתי, חייל״ אמר לוגן לחייל שעמד בכניסה.
״קיבלתי הוראות מפורשות מלמעלה קצין, הכניסה היא לבעלי מדים בלבד ולקרובי משפחה״ לוגן חסר הסבלנות, הרים את גבתו ממתין שניה נוספת ומיד דחף אותו בחוזקה הצידה והחייל נחבט בקיר.
״אין לי זמן לטירונים-אידיוטים כמוך״ הוא אמר. מעולם לא ראיתי את לוגן כל כך לחוץ, הוא תמיד היה האדיש מבינינו, זה שהיה דואג להרגיע ולהגיד ״את לחוצה מידי, הכל יהיה בסדר... פשוט תירגעי״
אבל הפעם הוא היה חסר המנוח, חסר הסבלנות, הלחוץ, הכעוס, ובהחלט הקשוח, כאילו לפתע הקצין שבו השתלט עליו.
לוגן תפס בידי והוביל אותי אל מאחורי אחד העמודים שהיו ברציף.
״נשק אותי״ מלמלתי. זה הדבר האחרון שאני רוצה שנעשה. ששני האברים המנשקים שלנו ינשקו זה את זה. השפתיים.
ללא כל היסוס שפתיו החמות נחו על שלי לנשיקה ארוכה שנקטעה על ידי הכרוז.
׳זוהי קריאה אחרונה לרכבת 692, רציף 12. הדלתות נסגרות בעוד כשלושים שניות׳.
״שיט...״ הוא פלט בין הנשיקות והרחיק את פניו היפות.
״אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך!״ קראתי לעברו, והוא שוב ריסק את שפתיו על שלי הפעם בתשוקה ואז שוב שבר את הנשיקה.
״אני אוהב אותך! כל כך!״ הוא תפס בפניי והדמעות בעיניו החלו לזלוג להן. ״ובבקשה, תזכרי; אנחנו תחת אותם השמיים, לא משנה כמה רחוקים אנחנו, אנחנו מסתכלים על אותם השמיים״
הנהנתי בראשי.
״עשר, תשע, שמונה...״ הכרוז החל בספירה לאחור.
״אני חייב ללכת, תשמרי את זה״ הוא תלש את הדסקית מצווארו.
״אבל- אתה תצטרך את זה!״ אמרתי.
״חמש...״
״הם יביאו לי חדש, תשמרי לי על זה, אני אוהב אותך״ שפתינו נלחצו קלות ולאט לאט אחיזת ידינו התנתקה.
לוגן רץ אל הרכבת ועלה עליה, הדמעות נשפכו ממני בהיסטריה כשאני נאחזת בשרשרת הדסקית שלו ומצמידה את הדסקית לשפתיי, היא הייתה קרה, ההפך הגמור משפתיו של לוגן.
״שתיים..״
הוא סובב את מבטו לאחור, שולח אליי חיוך לא מוסבר כשהוא מנופף לשלום.
״אני אוהב אותך אלכסיה!״ הוא צעק ״ואני הולך להתחתן איתך כשאחזור!״ הוא קרא בקולי קולות כשהמבטים של כולם מופנים אליי, ומבכי מר של הסובבים אותי, נפלטו גיחוכים וקולות צחוק ומעט מחיאות כפיים.
״אחת-״ הכרוז הכריז.
״אני אוהבת אותך לוגן!״ קראתי שנייה לפני סגירת הדלתות.
לוגן הניח את ידו על החלון בעוד שהרכבת מתרחקת.
הדמעות שהצטברו על פניי התחילו לזלוג לאורך צווארי, לא טרחתי לנגב אותן, בשביל מה? הרי הן לא הולכות להפסיק לזלוג בזמן הקרוב. יש עוד המון דמעות שעומדות לרדת...
הרגשתי איך רגליי מאבדות שיווי משקל ואני נוחתת על ברכיי,
מצמידה לליבי את השרשרת שלו ונאחזת בפיסה הקטנה הזו ששייכת לו. הריח שלו עדיין עוטף אותי ואת בגדיי, ואני כל כך מפחדת שיתנדף.
״גברתי- אני מצטער אבל- את חייבת לצאת מאזור הרציף״ פנה אליי אדם במדים. ישרתי אליו את מבטי כשמסך דמעות מכסה אותן, וניסיתי לעמוד על רגליי, החייל הצעיר שהבחין בקושי שלי מלמל בביישנות-
״את צריכה עזרה?״
לוגן היה פשוט שולח את ידיו ומייצב אותי, או כל אדם אחר מבלי לשאול אפילו, לוגן הוא האדם הכי טוב שפגשתי, הוא לא שואל אם צריך עזרה, הוא פשוט עוזר.
אין לי מושג למה אני משווה אותו לאדם זר לגמרי, אולי זו דרך שלי להוכיח לעצמי שלא אמצא מישהו כמו לוגן לעולם.
בסופו של דבר, נעמדתי על רגליי ללא עזרתו של החייל המנומס מידיי. לא טרחתי להודות לו על ההצעה לעזרה שלו ופשוט התרחקתי משם.
הוא יהיה בסדר. הוא יהיה בסדר.
הקול בראש שלי ניסה לשכנע אותי, הרי כמו שהחיילים שלו אמרו, יש לו 9 נשמות כמו לחתולה. הוא שרד הכל. הוא ישרוד גם את זה.
ומצד שני, זו משימה סודית בהחלט, מסוג המשימות - שכמו שלגן היה נוהג לומר- שהעיטורים מגיעים אל המשפחות. כי החיילים לא שורדים אותן.
״אלכס!״׳קול נשי נשמע מרחוק. מבטי נדד לכיוון ממנו הגיע הקול, אני פוגשת במבט כחול כמעט מוכר ובשיער שטני אולי כהה יותר משל לוגן. אבל היה אפשר לראות בבירור, זה היה איפשהו בלסת... או אולי בחיוך המאופק, החצי שבור. או שזה בכלל היה במצח? אני לא בטוחה- אבל דבר אחד ידעתי, זאת לורן. אחותו. והמילים הבאות שלה, אישרו את מחשבותיי.
״אני לורן, אחותו של לוגן״ את העיניים שלה כיסו עיגולים כהים, ומבטה היה נראה ריקני להחריד. האם גם אני נראית כך?
המבט הממושך שנעצתי בעיניים הכחולות שלה, שהזכירו לי את
עיניו המהפנטות של הגבר שלי, גרם לי להגיב בצורה אחת בלבד. ידיי נכרכו סביבה ובכי מר נפלט מפי כשאני מתייפחת על האדם היחיד שיכול להבין את כאב ליבי. הבכי שלה לא איחר לבוא, מיד גם היא נשברה וקולות ייבוב נפלטו מפיה ידיה עטפו אותי חזק ואספו אותי לחיבוק חם.
״אני כל כך מצטערת שאת צריכה לעבור את זה״ היא מלמלה כשהיא מנגבת את פניה, ואני עדיין לא טורחת לנגב את שלי.
״אני אוהבת אותו״ אמרתי כמעט בלחש את המילים היחידות שקפצו למוחי.
״אני יודעת, הוא אוהב אותך מאוד״ היא אמרה.