Take Me Anywhere

Ep. 10 The fest

נק' מבט אלכס:
הגענו ליריד, מתחם ענקי של דשא ומתקנים, ריח של מתוקים באוויר, המון אורות צבעוניים ואנשים שמדברים סביב. ליצנים חותכים את דרכינו עם להטוטים. וכשאדם גדול עבר עם מוט אש בידו והקפיץ אותו באוויר כחלק מפעלול נרתעתי ונצמדתי אל גופו של לוגן כשאני אוחזת בידו בחוזקה.
״אל תפחדי, הוא יודע מה הוא עושה״ אמר לוגן בחיוך ללא שיניים.
הנהנתי בראשי וכשהבנתי את הקרבה בינינו חשתי מבוכה, אז התרחקתי שוב.
״רוצה לעלות על הגלגל הענק?״ שאל לוגן.
״לא... אני מפחדת מגבהים״ עניתי מאוכזבת.
״מה? למה? תראי, זה נראה כיף שם למעלה״ הוא אמר והצביע אל האנשים שהיו באחד מהמושבים שבגלגל הענק למעלה, הם צחקקו וקראו בצהלה. זה באמת נראה כיף..
״לא... אני לא יודעת.. אני מפחדת״ אמרתי במשיכת כתפיים.
״או, קדימה, אל תפחדי. אמרנו שאת צריכה להשתחרר לא? אז הינה, זו ההזדמנות שלך. את יותר מידי עם רגליים על הקרקע, ואני מתכוון לזה שאת יותר מידי מתוכננת, יותר מידי דואגת, יותר מידי לחוצה, יותר מידי שלילית... אני חושב, שכל בן אדם צריך פעם ב- לפחות, להשתחרר. מתי בפעם האחרונה השתחררת? מתי בפעם האחרונה עשית מעשה מטורף שגרם לך לצחוק כמו מטורפת? את חייבת לחיות, ולחיות זה לא רק שהלב פועם והגוף נושם, לא. לחיות זה גם לחוות, להתנסות, וכשיבוא היום להגיד ללא חרטות, שעשית הכל, שניסית כל מה שיכולת. בבוא היום, את צריכה לההסתכל על כל מה שעברת ולחייך. תביני, שהחיים שלך יכולים להסתיים כל רגע, היום או מחר. ותגידי לי את, אם אומרים לך שאת מפסיקה לחיות עכשיו מה תרגישי? תרגישי שלמה? את תשמחי ממה שהספקת לעשות בחיים? את תהיי מרוצה ממה שהשגת עד עכשיו?״
הנאום הקטן של לוגן הדהד במוחי ללא הפסקה, אני חושבת על מה שהוא אמר...אם אני אמות עכשיו, מה הספקתי לעשות? מה חוויתי? לא באמת ניצלתי את החיים האלה.
״זה מתחיל מהדברים הקטנים...״ לוגן הוסיף ונשאתי את מבטי לעיניו בחזרה.״זה מתחיל בפאקינג לעלות על הגלגל הענק הזה.״ הוא אמר בחיוך.
הוא צודק. בכל מילה הוא צודק. אני רוצה לחיות, לחיות באמת. להנות, לחוות, להתרגש ולצחוק בטירוף. ואם זה אומר לעלות על הגלגל הענק ולהתמודד עם הפחד אז...
״בוא נעלה על הפאקינג גלגל ענק הזה״ אמרתי נחושה.
נחישות שלא נמשכה להרבה זמן... כי בשנייה שהתיישבנו הרגשתי את הפחד מזדחל בגבי.
״את תהיי בסדר, אני פה, ואת תראי שזה כיף״ אמר לוגן והתיישב לידי. אדם בחליפה בדק שהתא שלנו סגור כמו שצריך ומיד ניגש להפעיל את המתקן.
״אומייגאד..״ פלטתי והתנשמתי בכבדות. הגלגל החל לנוע, רגליי נוטשות את הקרקע המוצקת והמוכרת ומתחילות לחוש תחושת ריחוף והקלה, עיניי נעצמו שלא בשליטתי, איני מסוגלת לפקוח אותן.
״וואו, תראי איזה נוף״ אמר לוגן.
״כן...״ אמרתי מבלי לפקוח את עיניי, כנראה שאינו מביט בי, הוא לא שם לב שעיניי עצומות... אבל גם זה לא נמשך להרבה זמן. שמעתי גיחוך נפלט מבין שפתיו.
״תפתחי״ הוא קבע.
״לא!״ הנדתי בראשי לשלילה.
״את מפספסת את כל הכיף״ אמר.
״אני כל כך מפחדת לעזאזל״ אמרתי בעצבנות. לפתע הרגשתי את מגעו החם בידי, הוא אחז בה. ואז הרגשתי את אותו מגע חם בלחי הימנית שלי, הוא מלטף אותה ומסובב את פניי לכיוון פניו.
״מה אתה עושה?״ שאלתי כשעיניי עדיין סגורות.
״אני רוצה שתפתחי את העיניים שלך, ותביטי בפנים שלי. שום דבר אחר, את יכולה לעשות זאת?״ שאל.
״כ-כן״ השבתי בחשש. התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות ופגשתי במבט כחול, מבט כחול ומרתק שגורם לפעימות ליבי להאיץ.
״יופי״ שפתיו נעו באיטיות חושנית במעט ״עכשיו זה רק את ואני. אני רוצה שלאט לאט תביטי אל הנוף שמאחוריי, אני מבטיח, הוא מדהים״ לקחתי נשימה עמוקה בעודי מביטה בעיניו והנהנתי כאות להסכמה. אט-אט הסטתי את מבטי אל הנוף שמאחורי פניו של לוגן, והבנתי.
הבנתי למה הוא מתכוון, זה באמת מדהים. אני רואה המון אורות ועצים, ומרחוק אני רואה אגם גדול שאורות העיר משתקפים בו מהזווית הזו, תחושה של התרגשות הציפה אותי ומבלי שיכולתי לשלוט בזה חיוך נמרח על פניי ומיד גם על פניו של לוגן.
״את אוהבת את זה״ הוא קבע יותר מאשר שאל.
״אוהבת? אני רוצה לראות את זה כל יום!״ אמרתי והתחלתי לצחקק והוא מיד אחריי. בעודי מביטה סביב, הבחנתי ברגליי המרחפות והבטתי בפניו של לוגן שלא הסיט את מבטו ממני לשנייה ועדיין היה מחויך.
״לוגן, תודה, תודה רבה!״ אמרתי.
״יש לך חיוך יפה, את צריכה לחייך יותר״ הוא השיב.
אני לא יודעת מה גרם לתחושה המקפצצת הזאת שבבטן שלי, האם זה הגלגל? האם זה הנוף? אולי הגובה? או אולי... אולי זה הגבר שיושב לצידי? המחשבה על כך העלתה סומק בלחיי וחום התפשט בגופי. הרשיתי לעצמי להניח את ראשי על כתפו של לוגן, הנוף היה מרהיב! צמרמורת נעימה חלפה בגופי כשהוא כרך את ידו מאחוריי וחשתי במגעו המלטף את ידי. שתקנו, אבל לא שתיקה מביכה, שתיקה נעימה, שתיקה שגרמה לי לתהות... האם אני מתחילה לחבב את הבחור הזה?
המתקן נעצר ולפני שהבנתי מה קורה, רגליי כבר נחתו על קרקע מוצקה ותחושת האופוריה שליפפה אותי עד עכשיו התפוגגה לה באיטיות, קמתי ממקומי מיד אחרי לוגן, הוא הושיט את ידו אליי ועזר לי לרדת מהמתקן על אף שהייתי מסתדרת לבדי, אבל משום מה.... גם לי לא היה איכפת.